איך אני אוהבת את הקשר. בלחמנייה.
מחכה תמיד לרגע הזה שבאמצע הביס פשוט אתלוש את הקשר הזה ואוכל אותו בשנייה. שאף אחד לא יחמוד אותו ויבקש אותו ממני.
היו לה תמיד כאלה. לחמניות עם קשר. טריות רכות וזהובות.
לפעמים עם פסטרמה ומלפפון חמוץ, לפעמים עם חמאה גבינה צהובה ועיגולים שקופים של מלפפון ירוק ולפעמים עם ממרח שוקולד.
הלחמנייה שלה הייתה מדויקת. ארוזה בנייר של סנדוויצ’ים לבן וחלקלק.
במקרר בבית שלה, הירקות היו מסודרים במגירה בשורות.
עגבניות מסודרות זו על זו ולידם מלפפונים מסודרים בשורות ישרות. הייתי עומדת נפעמת למול הפלא הזה. סדר מופתי של מקרר.
היו גם קופסאות עם ממרחים, חומוס וסלט חצילים וכמובן פסטרמה על משקל וגבינה צהובה ודני שוקולד ודני וניל.
איך אהבתי לאכול שם.
אבא שלה גם היה מכין לנו מלאווח. לבד.
הכל היה מדויק ומסודר שם כמו הלחמנייה. עד הפרט האחרון. גם הבית. גם הבגדים שלה. ה כ ל.
בשעה עשר בהפסקה כשהיינו מוציאות את הסנדוויץ’ מהתיק, הסתכלתי על הלחמנייה שלה וקינאתי בה. כמה קינאתי בה.
ידעתי שאמא שלה יורדת כל בוקר מוקדם למכולת, קונה לה ולאחיה לחמניות טריות ומכינה לה כל בוקר מחדש את הלחמנייה האלוהית הזאת.
הסנדוויץ’ שלי לעומת זאת…בשעה עשר… בדרך כלל כבר היה “מקושט” בדפוס שהיה על המפית.
הסנדוויצ’ים שלי היו עטופים במפיות צבעוניות ובשעה עשר כל הצבעים כבר ירדו מהמפית ועטפו את הגבינה או האבוקדו, או מה שלא בצבץ מהסנדוויץ’ שלי.
המפית הייתה גם קצת קרועה ונדבקה ללחם או לגבינה וקישטה אותה בחתיכות נייר.
לא אהבתי לחם קימל אבל זה מה שנתנו לי. וגם לא ממש אהבתי ריבה עם חמאה וגם לא ממש את ממרח האבוקדו שנזל כולו מהסנדוויץ’ וליכלך את כולי.
וסתם שתדעו אבוקדו זה האוכל האהוב עליי בעולם, אבל זה לא שינה הרבה.
אין מה לעשות הסנדוויצ’ים שלי מעולם לא היו הכי שווים.
אבל כמו כל דבר בחיים אנחנו מבינים בדיעבד שהכל היה יחסי. כל כך יחסי. בטח הסנדוויצ’ים.
מאחורי הארון בנארניה
היה לנו מטבח צנוע ויפה.
ארונות מפורמייקה לבנה עם ידיות מעץ, מקרר ירוק, תנור ירוק וכיריים ירוקים. כן. ירוקים. טאץ’ כזה של אמא שלי שכל כך אהבה ירוק במטבח שלה.
באחד הארונות למטה, נחה לה גיגית עצומה בצבע כתום ובתוכה היה אוצר שהיה משתנה כל כמה ימים.
פעם היו בגיגית שוקולדים ופעם במבה וביסלי ולפעמים פירות יבשים ולפעמים בפלות ועוגיות לפעמים סוכריות גומי ולפעמים גם הכל ביחד.
כל מי שבא אלינו ידע שיש בארון גיגית כתומה עם אוצר. הגיגית הזאת הייתה במיוחד “לאלה שבאו” הבית שלנו היה שוקק אורחים חברים ושכנות…
אמא שלי תמיד דאגה שיהיה כיבוד. שלא יחסר. הגיגית הכתומה תמיד, אבל תמיד הייתה מלאה.
במקרר שלנו לעומת זאת היה רק מה שצריך. כמה ביצים, לבן, גבינה לבנה, גבינה צהובה, חלב, עגבניות, מלפפונים, ריבה, חמאה.
אמא שלי ניחנה בכושר אלתור מפואר.
היא ידעה להוציא ארוחות נפלאות מהמעט שהיה במקרר או במזווה.
עד היום האוכל הכל כך בסיסי שהיא מכינה בלי מתכונים ובלי תחכומים רק עם קצת מלח ופלפל והמון אהבה הוא האוכל שאני הכי אוהבת בעולם.
כשהיא באה אליי עם קופסאות קטנות והאוכל שלה שם בפנים טרי וחם, אני לא צריכה יותר.
אני אוהבת מטבח. אהבה כל כך גדולה שלי. אוהבת להיות במטבח מהיום שאני זוכרת את עצמי.
ובכוונה אני לא אומרת לבשל אני אומרת מטבח. כי אני אוהבת שם הכל. גם את הכלים, את הלכלוך, את הכיור, את המקרר.
בתור ילדה היה לי מנהג לפתוח את המקרר כמה פעמים ביום ולפעמים יותר מכמה פעמים. אהבתי להסתכל מה חדש, אולי יש משהו מאחורי המקרר כמו הארון בנארניה…
אולי אגלה שם משהו…ארץ מסתורית… משהו קסום …חדש…
הייתי מעמידה כסא ליד אמא שלי, עיניים קטנות ומלאות סקרנות, מסתכלות, מחקות, לומדות. כל תנועה כל חיתוך כל תבשיל כל ערבוב.
מה שמים ואיפה, כמה, קצת מזה וקצת מזה. יותר מלח או פחות…עוד מים או פחות… לטגן את הבצל עד שהוא מזהיב או עד שהוא נשרף קצת…
מתי להוציא את הספגטי מהמים…
כמה רסק עגבניות שמים ברוטב האלוהי הזה של אמא שלי שאני לעולם לא מצליחה לחקות אותו…
כשהגעתי כבר לשיש בפוזיציה של נוחות התחלתי לסלק את אמא שלי מהמטבח. ממש כך. רבתי איתה על פיסת האושר הזאת כל הזמן.
כל כך רציתי לבשל. להכין. להזין. לארח. להגיש. לא רק לבשל במובן של הכנתי אוכל. לבשל במובן הכי עמוק של המילה הזאת וכל מה שהיא מסמלת עבורי אז והיום.
השראה עצומה של חיים, אהבה, בית, משפחה.
לא למדתי מאמא שלי להכין מעדני גורמה, רחוק מזה וספר בישול היה לנו אולי אחד.
אבל למדתי ממנה מה זה לבשל מהלב, מהבטן, מהמקום הכי בסיסי שלנו. להסתדר לפעמים עם מה שיש, לאלתר, להמציא, לדמיין…כמה אהבתי את זה וכמה אני אוהבת את זה עד היום. לאלתר.
מתה על ספרי בישול יש לי בטח יותר מחמישים.
אבל כשמגיע רגע האמת אני הכי אוהבת להמציא.
“אמא בואי נשחק במשחק הזה שאת צריכה להמציא קינוח בחמש דקות”
מתה על המשחק הזה.
סוף ארוחת שישי ואין קינוח.
אני רצה למקרר ולמזווה מחפשת מה שיש. מודדים לי זמן.
שמה בקערה דניאלה בטעם וניל, כמה שברים של עוגיות מעל, סירופ שוקולד, פירות חתוכים, קצת קורנפלקס….
“אמא הצלחת ! קינוח בחמש דקות. ניצחת במשחק!”
ואז…כולם לוקחים כפיות וטורפים מאותה הקערה את “הקינוח” שלקח לי חמש דקות וזה לוקח גג חמש דקות עד שהוא מתחסל.
כבר אמרתי שאני מתה על המשחק הזה?
מכיר את כל השטיקים
אהבתי להסתכל על הידיים שלה. עומלות במטבח.
תמיד היא נראתה כאילו עוד רגע באים אורחים לארוחה חגיגית. היה לה ליפסטיק ורוד, השיער שלה היה מסורק ומסודר והסינר שלה היה מגוהץ ומעומלן.
אפילו שהיא רק הכינה ארוחת צהריים לסבא שלי.
סבתא שלי.
מהצד יכולת לראות כמה היא מרוכזת. שכל קציצה תצא מדויקת ויפה. הידיים שלה ליטפו את הקציצות כמו גוזל קטן.
שכל מלפפון בסלט יהיה חתוך לקוביות מדויקות, שכל פרי בקומפוט שלה יהיה מקולף וחתוך יפה במים הוורודים שהוא צף בהם בסיר.
ועוד לא דיברתי על הצ’ולנט האלוהי שלה והפירה עם הרוטב של העוף והחצילים ותפוחי העץ שהיא הייתה קולפת לכל הנכדים והקליפה שלמה ומסתלסלת ולא נקרעת.
היינו מהופנטים…איך היא לא נקרעת באמצע הקילוף.
אומרים שאני מאוד דומה לה, בתנועות שלי במטבח. בשפת הגוף, בצללית וגם בדרך ששתינו מבשלות.
כשסבא שלי סוף סוף היה מתיישב לאכול הוא היה מתחיל להכניס את המזלג לפה ועוד לפני שהמזלג היה נכנס היא כבר הייתה שואלת אותו…נו מנחם …איך האוכל?
מעולה שושנה מעולה. סבא שלי היה מחייך ועונה לה. היה מכיר כבר את כל השטיקים שלה.
כמה אני אוהב את האוכל שלך שושנה וכמה אני אוהב אותך.
סבתא שלי הייתה מחייכת חיוך מרוצה ורק אז ניתן האות שאפשר להתחיל לאכול.
אפילו משהו קטן
אני עומדת בחלון שלנו בפינת האוכל ורואה את אמא שלי ואחותי חוזרות הביתה.
אחי היה חולה במחלה קשה והיה מאושפז לעיתים תכופות בבית החולים.
בצהריים אמא שלי הייתה חוזרת מבית החולים ממשמרת הבוקר שלה ואחותי מהעבודה באה לאכול משהו ולהחליף אותה בבית החולים.
הייתי בכיתה ה’. חוזרת מבית הספר וידעתי שהדבר שהכי ישמח את שתיהן זה שיחכה להן אוכל חם. לא משנה מה, אפילו משהו קטן.
אני חושבת שאז חלה התפנית האמיתית שלי בעלילותיי במטבח .
ככה באמת התחלתי לבשל. על אמת. מהמקום הכי עמוק.
הבנתי את הכוח הקסום הזה המנחם הזה שיש באוכל. הבנתי את היכולת שלו לשמח, להכיל, לתת כוחות לא רק בארוחות שמחות אלה גם ברגעים הכי קשים.
אוכל מחבר. אנשים, זמנים, ימים, שמחות, עצב, זיכרונות וגעגועים. ריח של אוכל שאנחנו אוהבים נשאר אצלנו לעולמים בזיכרון ותמיד כשנריח אותו נזכר בשנייה מה הוא עשה לנו.
מה הוא עדיין עושה לנו.
קסם כזה.
הייתי מבשלת להן ארוחות צהריים. ממה שהיה, ממה שכבר ידעתי. ממה שזכרתי שאמא שלי עושה מכל השעות שהייתי עומדת לידה.
עושה את זה הכי טוב שיכולתי.
חותכת, מתבלת, מטגנת, מערבבת.
הן היו נכנסות הביתה מריחות ריח של ארוחת צהריים ולמרות העצב הגדול והעייפות, היה מתגנב להן חיוך של תודה ואהבה והן היו מתיישבות לאכול.
האוכל ניחם אותי.
ואותן.
מיץ קר של אבטיח
בשנות השישים עוד לפני שנולדתי הוריי הפכו לטבעונים. אדוקים. טבעוני אדוק היה אז משהו יוצא דופן בהוויה הארץ ישראלית.
אמירים. ישוב בגליל לטבעונים וצמחונים היה אז בראשית דרכו. המליצו לאבא שלי לנסוע לשם, לחוש קצת את הטבעונות מהמקום הבסיסי שלה.
זה היה ממש כמו לנסוע לכת. לעולם אחר. אמירים היה אז לגמרי “חור”.
את אמירים הקימו אנשים עם חלום, עם דרך אמיצה שזה מה שהם רוצים להיות. טבעונים וצמחונים. דרך מופלאה שהם סללו שנים בלי שהם יידעו אפילו איזה עתיד מזהיר מחכה לה.
פעם פעמיים בשנה היינו נוסעים לאמירים.
בהמשך חיי הוריי נפרדו זה מזו וגם מהטבעונות אבל הייתי ממשיכה לנסוע לשם עם אמא שלי כל קיץ, לא ויתרנו. כמו התמכרות. כמה אהבתי לנסוע לשם.
אומרים שריח זה הזיכרון הכי חזק ואם אני פורטת את כל הריחות שאני זוכרת בחיי אני חושבת שהריחות מאמירים הם אחד מהזיכרונות הכי חזקים שלי.
היה שם תמיד ריח חזק של עשבים, רוזמרין, מליסה, לואיזה, נענע, לבנדר, מרווה, גרניום, זעתר…כל העשבים האלה שמהם עושים תה צמחים מהביל או מתבלים בהם תבשילים.
זה היה שם תמיד באוויר. הריח הזה.
והאוכל…
את הטעם שלו אני זוכרת. עד היום.
היינו קונים בצרכנייה הקטנה מצרכים ומבשלים בחדר שהתארחנו בו ארוחות מופלאות. מצרכים מסעירים שלא היו מוכרים לעירוניים כמונו.
סויה, גרנולה, חיטה, בורגול, דוחן, עדשים בכל מיני צבעים, עשבים, תבלינים חדשים…כמה אהבתי גם שם, לבשל לי ולאמא שלי ארוחות צהריים.
אחה”צ היינו יוצאות לטייל ולראות את הכנרת… כמה שהיא יפה משם. מושלמת.
בדרך היינו קוטפות וזוללות מהעצים בצידי הדרך תאנים, ענבים, שזיפים אפרסקים…
ובערב היינו אוכלות אצל חלוצת האוכל הטבעוני באמירים שהקימה את המסעדה הטבעונית הראשונה שם בתקופה שלהכין אוכל כזה באמת היה אתגר יצירתי לחלוטין.
המסעדה קיימת שם עד היום.
היא הייתה מכינה גפילטע פיש מגרעינים של חמניות, שקדים ואגוזים. זה היה בצבע אפור ולרגע באמת אפשר היה לטעות ולחשוב שזה עשוי מדגים.
מרק ירקות ושורשים, קציצות חובזה, ממולאים מופלאים ובתוכם תמרים או כוסמת, סלטים טריים עמוסים בעשבים מהגינה שאת רובם אפילו לא הכרנו.
ובקיץ היה השוס: מיץ קר וטרי של אבטיח ומוזלי עם גרנולה אלוהית.
אחרי הארוחה היינו מתיישבות במרפסת הארוכה שפונה לכינרת. שותות תה צמחים ואוכלות עוגת תפוחים, אמא שלי מלטפת את השיער שלי ואני שמה עליה את הראש.
שלא ייגמר לעולם.
איזה מזל שלפעמים עוצרים את הזמן
לאמירים לא חזרתי המון שנים. עד שלא מזמן במקרה חזרתי לשם.
שלושים שנה לא ביקרתי שם.
בעצם, אין במקרה. אתם יודעים יש סיבה לכל דבר.
אני נכנסת עם האוטו שלי לאמירים, אני מתרגשת. נורא מתרגשת.
מתמקמת בצימר נעים, מחליפה בגדים ויוצאת לטיול רגלי.
אני נזכרת בכלבים ובחתולים שהייתי מלטפת שם בכל פינה והם עדיין שם. ועדיין נותנים לי ללטף.
אני מגיעה לקצה היישוב ונפרש לפני המחזה המרהיב של הכנרת לעת שקיעה. היא נשארה שם הכנרת. בדיוק כמו שהשארתי אותה, כחולה ומרהיבה וקרני השמש של אחר הצהריים צובעות אותה בצבעים מהפנטים.
אני יושבת על ספסל ומסתכלת. מצלמת. שואבת. נשאבת. נושמת.
הולכת להיא שהיינו אוכלות אצלה כשהייתי קטנה. נכנסת והלב שלי דופק חזק.
הזמן עמד מלכת. הבית שלה. כלי האוכל. וגם האוכל. הכל נשאר אותו הדבר.
כמה היא התרגשה לראות אותי ואני אותה. כמה חיכיתי כבר לטעום שוב את האוכל שלה.
לא טעיתי. הטעם הזה נשאר. אותו טעם של פעם. המרק, הגפילטע פיש מהגרעינים, הקציצות, תה הצמחים על המרפסת והנוף של הכנרת בלילה.
איזה מזל שלפעמים עוצרים את הזמן ולא נותנים לו להמשיך לרוץ קדימה.
אני חוזרת לצימר שלי, כבר ערב. נושמת את האוויר הצלול מחייכת לעצמי ומרגישה שוב ילדה קטנה.
ליד הצימר קוטפת מהעץ תותים ואוכלת אותם.
הטעם המתוק שלהם מתערבב לי בפה עם טעם מלוח של דמעות.
הקשר של הלחמנייה
פעם ביומיים שלשה אני קונה לחמניות. גם עם קשר.
לסנדוויצ’ים של הילדים שלי.
לילדים שלי יש את הסנדוויצ’ים הכי שווים בכיתה.
ואז אני נזכרת שהיא אמרה לי לא מזמן: כמה קינאתי בך.
בי?
התפלאתי.
מה היה לקנא בי?
קינאתי באמא שלך המקסימה והלבבית שאהבה כל כך שבאים אליכם ואהבה לקרוא ספרים, בבית שלכם, שתמיד היה פתוח והיו בו חברים ואורחים.
בממתקים שהיו בגיגית בתוך הארון ולכולם היה מותר לאכול. איזה כיף היה לבוא אליכם.
נצבט לי הלב כשהיא אמרה לי את זה.
אמרתי שהכל יחסי נכון?
מסתבר שגם לחמניות. עם קשר ובלי קשר…
וגם סנדוויצ’ים מלחם קימל…עם חמאה וריבה.
Chef – לוח השראה שכולו אהבה לאוכל
מטבח, בישול, אוכל ונגזרותיהם הם אולי בין נושאים הכי פופולארים ב – Pinterest. אם לא ה – ! חומר אינסופי, מאגר עצום מכל העולם של מתכונים, תמונות, סטיילינג של אוכל, שפים ומה לא.
מזמינה אתכם הפעם לקבל השראה מהלוח שלי ב – Pinterest שכולו מוקדש לאוכל
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי, מה זה אוכל עבורכם? מה זה מטבח עבורכם? סיפורים מעניינים על מטבח? על החיים במטבח? על ריחות? מה אוכל עושה לכם בחיים?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamarnadav@bezeqint.net.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם 🙂
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
תמונות וקולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמונה של ידיים בשחור לבן ותבניות אפייה מכאן
הפוסט המדהים שלך החזיר אותי בשנייה לילדות, וכן, תתפלאי אבל תמיד קינאתי בסנדביצים שלך ושל שירה שמיר… וכל ביקור אצלך שכלל ארוחת ערב הפתיע אותי מחדש כי השילובים והמרכיבים שאמא שלך הייתה עושה לנו – וכשגדלנו גם את – היו מפתיעים ומענגים אותי בכל פעם מחדש.. מתגעגעת מאוד לתקופה הזו. מתגעגעת אלייך! נשיקות מוכשרת שכמוך
שריתוש את התגובה הראשונה בפוסט במקום הכי מכובד ומי אם לא את תגיבי על פוסט כזה??
אין ספק שאת היית שפנת הנסיונות שלי בכיתה ג’ לכל החביתות ההזויות שהמצאתי ולכל שאר המאכלים שהייתי מכינה לנו לארוחת ערב. אני ממש זוכרת את הארוחות האלה איתך ואיך אהבת לאכול אצלנו. ואיך אהבתי לבשל לך כי תמיד הערכת את האוכל שלי ואהבת אותו. פרנת לי בלי להסס. זוכרת שהייתי מכינה לך חביתה ספרדית??
קינאת בסנדוויצ’ים שלי??.. ואללה?.? ממש עשית לי תיקון ברגע זה. לשירה אכן היו סנדוויצ’ים מגרים מאוד אנימ סכימה. אבל גם לי?? הפתעה גמורה.
הלחמניה עליה אני מדברת כאן שייכת לסיגל. מחכה שהיא עוד תצוץ כאן בפוסט ותגלה שזה עליה….
חיבוק גדול אהובה שלי את חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. ומהזכרונות שלי.
אוח תמרי תמרי איך את עושה לי קווץ בלב… איך את מרגשת בתיאורים הנפלאים והכל כך כנים שלך…ובייחוד לוקחת אותי למקומות ורגעים כל כך דומים וכל כך שונים אבל מעוררי הזדהות ברמה של טשטוש בקריאה (דמעות?) ואני כל כך הייתי רוצה כבר שיצאו לי הסיפורים החרוטים בנשמה … לפחות בעל-פה אני מאד מצליחה.. אז שוב תודה ענקית וחיבוק !!!
אורה אורה….איזה מקסימה את ואיזה כיף שהצטרפת לעוקבים שלי.
אני נהנית כל כך לקרוא אותך, מרגישה שיש לך את זה בגדול. את מוזמנת לכתוב לי כאן תמיד מה שבא לך ויש לך צורך להוציא.
את יודעת שאני מאוד אוהבת לספר סיפורים גם בעל פה….(בכלל אני אוהבת לדבר…:) וזה הרבה יותר קשה מלכתוב בעיני כי את חשופה גם בגוף שלך, בשפת הגוף,…אז אם את מודה שאת מצליחה בזה בעצמך אז כנראה שיש לך את זה ביג טיים! אולי תהיי מספרת סיפורים? תחשבי על זה. אני ממש רצינית.
נשיקות שמחה שאת כאן. הכי שמחה! תודה יקרה.
תמרי, יש לי עכשיו טעם דל הסנדוויץ שאמא שלי היתה מביאה כשהיינו הולכים לים. חוף סידני עלי, 2 פרוסות לחם עם גבינה צהובה או חמאה. הכי טעים שיש. פוסט נפלא ובכלל מתה על הבלוג שלך
תודה איה יקרה…
סתם שתדעי הסנדוויץ’ האהוב עליי זה בדיוק מה שכתבת…חמאה עם גבינה צהובה….וליד הים אז בכלל 🙂
הי תמרי .
שוב את מחזירה אותי המון שנים לאחור.
למטבח של אמא שלך.
לפעמים הרבות שהייתי אצלכם עם אמא שלי.
כי לאן כבר היה לי ללכת.?
. אצלכם היה בית עם ילדים ועוד בני דודים.
את כותבת מקסים וכייף לי לקרוא בכל פעם מחדש.
אוהבת דנית
דנית יקרה, כזה כיף לי שאת כאן. באמת.
גם בגלל שאת זוכרת כל כך הרבה דברים שאני כותבת עליהם מפעם…
איך אהבתי שהייתם באים אלינו…ואיך אהבתי לבוא אליכם. האוכל של אמא שלך….למות. זוכרת אותו עד היום.
תודה שוב על כל הפרגון והמילים הטובות! כיף גדול!
תמר
כתוב מאד יפה ומרגש במיוחד…. מדהים עד כמה הזכרונות שמורים אצלך לפרטי פרטים.
כאחד שעוסק בבישול, הסיפורים נותנים פרופורציה ופרספקטיבה על מקום האוכל בזיכרונות לטובה ולפעמים גם לרעה…..
להגיב לשף כמוך זו משימה לא פשוטה….:)
כבר דיברנו על זה קצת מעבר לתגובה שלי כאן.
רק מחדדת את הנקודה שאוכל כן, משאיר לנו לפעמים גם זכרון רע. אבל אני חושבת שבבגרותנו אנחנו בדרך כלל נוטים לתקן את הזכרון הזה באיזושהי דרך. דרך הילדים שלנו, דרך למידה אוכל טוב מהו….בתאוריה ובמעשים.
אוכל זה מסוג הזכרונות שאפשר לעשות להם “תיקון” בגיל יותר מבוגר. ואז אפילו לצחוק על מה שהיה….
לא תמיד….
אבל אפשרי.
תודה שהגבת לי שף. כיף.
מלא זכרונות. גם אצלי כמעט ככה: שעות על גבי שעות של עמידה ליד אמא – מבשלת, אופה, מקלפת וממלאת. ידיים טובות. עד היום זה ככה.
אוכל זה זכרונות. ואם זה מאמא שלנו אז בכלל.
לצערי אני כבר לא עומדת ליד אמא שלי הרבה, אני פשוט באה ונהנית מסתם ארוחת ערב אצלה. עדיין יש לה במקרר רק לבן וכמה מצרכים כמו שסיפרתי בפוסט, אבל כמו שהילדים שלי אומרים… אין כמו הארוחות ערב של סבתא. צודקים. יש מאין. ממש כך.
יכולתי לטעום ולהריח הכל ואיזה כייף שבאמצע מה שאת יודעת שאני עושה הוצאת אותי לטיול שווה וריחני במיוחד. את יודעת שאת השראה גדולה בשבילי גם באופן כללי ובמיוחד במטבח, בכלים, בצבע, ביצירתיות ובאירוח המושלם שלך שמי שלא התנסה בו לא באמת מבין מה זה להתארח.
פוסט מקסים ומיוחד…. ואני רצה להכין לי סנדוויץ׳…!!
ממוש שלי,
כאחת שאני מעריצה את היותה אמא למופת בשלנית וקונדיטורית על, הכי מרגש אותי לקרוא מה שכתבת לי.
לעולם לא תהיה לי מאית מהסבלנות שיש לך במטבח.
שלא נדבר על אפייה…בטח לא בגילי המופלג…
(הייתי חייבת להכניס את זה איפשהו את יודעת….את “גילי המופלג”)
מה שרציתי להגיד בתכלס….שאת השראה עצומה בשבילי בכל דבר שאת עושה.
וכמה אני אוהבת אותך את כבר יודעת ממזמן….
תמרי מקסים ומרגש. הרגשתי נוסעת בזמן מתענגת על מסע של מראות ריחות וזכרונות. תודה על הפלא הזה
גליתוש, כמו שאמרתי לך היום את מעוררת בי כל כך הרבה השראה.
כל כך הרבה נורות מאירות וחיוביות הדלקת אצלי בתקופה האחרונה. את מחייכת אותי ומרגיעה אותי ואני אוהבת אותך!
תודה על הכל…..ואיזה כיף שנפגשנו!
קסם המטבח. הבישול. החדווה, היצירה. הטעם, הריח והזכרונות… כמה אני אוהבת לצאת למסעות שלך, הדמיון שלי מפליג בהם, למחוזות כאלו ואחרים.
ולי, אין זכרונות מהמטבח של אמא, כי גדלתי בקיבוץ. יש לי זכרונות מאוכל שאני מביאה להורים (בדיוק היום הייתי אצל אמא והכנתי לה ירקות צלויים בתנור). יש לי זכרונות מהקניידלעך של בלומה, שכל פסח אני מכינה 😉 זכרונות של טעמים צרובים אצלי עמוק עמוק בזכרון. לפעמים אני מחפשת אותם, אבל עם הזמן הם לא חזרו להיות מה שהיו. כי אין כמו הפעם הראשונה במקרה הזה. עשית אותי רעבה… תודה!
יקרה שלי….
לגבי הקיבוץ…שוב הכל יחסי.
היו לנו חברים בבית אלפא. והזכרון הכי חזק שלי כשהיינו מבקרים שם זה כמובן חדר האוכל. איך אהבתי לאכול שם בחדר האוכל. אהבתי את המגוון, הצבעים, אפילו את הריח הזה שיש בחדרי אוכל בקיבוץ (לפעמים קצת מזכיר ריח של בית חולים לא יודעת למה אולי בגלל חומרי הניקוי) את זה שאפשר לקחת עוד ועוד מקושקשת וסלט….
הכי זכור לי הקינוח של ארוחת הערב שם, סיר עצום מלא בלבן קר ובתוכו ענבי מוסקט. הייתי מטורפת על זה.
בקיצור כנראה תמיד אבל תמיד הדשא של השכן ירוק יותר.
תראי מה שכתבתי לחגי, אני חושבת שאוכל זה זכרון בר תיקון. ובדרך כלל לטובה.
תודה על התגובה המקסימה שלך….המסעות שאת לוקחת אותי תמיד נותנים לי השראה לדבר הבא.
קודם כל אני ממש אוהבת את הבלוג שלך יש בו משהו קסום.. רק מהסתכלות עליו מקבלים השראה. הפוסט נוגע ומחזיר לילדות… התמונות מלאות בסטייל ומאוד את’ אני אוהבת את זה!
עדי תודה רבה….שמחה שאני מעוררת השראה :). מחזירה לילדות ..:).וגורמת למשהו קסום אצל מי שקורא אותו 🙂
בדיוק לזה התכוונתי שפתחתי את הבלוג.
איזה כיף לשמוע את זה ממך כי את בעצמך מעוררת השראה עצומה!!
לאמא שלי היו סנדביצ’ים רומנים. כן, יש דבר כזה. זה מתחיל באופן בו היא פרסה את הלחם, תמיד יצא לה אחד דק ואחד עבה, היו שם כל מיני גבינות משונות כמו קשקבל תורכי או ברינזה או כל מיני שמות מוזרים ואני רציתי העמק או גוש חלב. היא גם תמיד שמה פלפלים אדומים שהיו משתלטים בטעמם על הגבינה, עד שזה הרגיש כאילו שאני אוכלת לחם עם פלפלים. אבל, אלו עוד היו המקרים ה”קלים”, שכן, לפעמין היא הייתה שמה כל מיני שלמים כאלה שברגע שפתחתי את השקית, כל הכיתה הייתה מתמלאת בריח חריף של סלמי עצבני. ביקשתי סנדביצ’ים ישראלים עם ממרח שוקולד השחר או עם חומוס וחמוצים. לא עזר. אי אפשר לשנות ד.נ.א קולינרי כל כך מהר.
תמרי, בחרת לכתוב על מקום בבית שטומן בחובו הכי הרבה רגשות. חוש הריח, הוא החוש הכי קדום שלנו והוא מסוגל להכיל בתוכו את הזכרונות הכי קדומים של חיינו, אלו שהשפיעו הכי הרבה על מי שאנחנו.
כמו תמיד, היטבת להביא את הרגשות והמחשבות שלך בשירה של מילים ותמונות.
עוד לא יצא לי לטעום את מה שיוצא תחת ידייך, אבל אין ספק בליבי שזה מענג לפחות כמו הפוסטים שלך. וכן, אי לגמרי רומזת לך פה שאני רוצה לאכול ממטעמייך….
כרינוש’ שלי,
מה שאת מספרת זכור לי מילדים שהיו איתי בבית ספר בכל מיני תקופות. אבל אני בתור הקהל מהצד, תמיד קינאתי באלה שפותחים סנדוויץ’ וריח מגרה של נקניק או של חריף מתפשט בכל הכיתה. כמה רציתי גם.
ד.נ.א קולינרי זה דבר מדהים בעיני. מבינים את זה רק כשגדלים נראה לי. משום מה אוכל זה נושא מאוד טעון כשאנחנו ילדים. טמון בו הרבה מעבר לסנדוויץ’ עצמו. עניין של זהות, של מעמד, של בית….
אני אשמח להכין לך אוכל אם רק תבקשי. למרות שאני מבינה שאת מבשלת מדהים.
רושמת את ההזמנה אהובתי. את מוזמנת אליי בשמחה.
איזה פוסט מענג, תמרי.
כלמיני חוויות שבזכותך חשה כאילו אני זו שחוויתי,
חלק באמת חוויתי כמו אותו בית מסעדה מיתולוגי עם מרפסת ארוכה אל הנוף,
ואיפה שלא הייתי, מצליחה לדמיין אותך תמרי הקטנה-גדולה, מהלכת, מכינה, מבשלת. יפה, חכמה, רגישה, מעוררת השתאות.
כמה את יפה תמרי. כמה אני שמחה שהכרתי אותך ושאת מאפשרת להכיר יותר בכל פוסט ופוסט.
עינת.
עינתי, התגובה שלך לא מרפה ממני. ממש ככה. אני חושבת שלהגיד למישהו מילים כאלה זה התגלמות העדינות, הפרגון והרגש.
אנחנו לא מכירות הרבה זמן, אבל נכנסת לי ללב מייד שהכרנו ואני בכל הזדמנות מספרת עליך את מה שכתבת עליי…איזה בנאדם יפה את מבפנים ומבחוץ, אישה רגישה, מוכשרת, חכמה ומעוררת הערצה.
כמה אני שמחה שהכרתי אותך. את נדירה.
תודה….רגשת אותי וחייכת אותי להרבה ימים.
אהובה
הבית שלך פתוח ומכניס ומזמין
בדיוק כמו שתיארת את בית ילדותך ואפילו יותר כי להכל יש מגע שלך. הכל יפה ומואר ומיוחד.
הפוסט שלך גורם לי לגעגוע ענק לריח שאין פה במקום שאני נמצאת בו. שילוב של עשבי תיבול ועגבניות ואפילו קימל שגם אני לא אוהבת.
נשיקות. נתראה ממש בקרוב
יקרה שלי כמה אני מתגעגעת….תודה על כל מה שכתבת לי. מרגשת אותי.
אני חושבת שהבית שלך שאת השמש שלו, הוא דוגמא ומופת למילה בית ולכל המשמעות שיש במילה העצומה הזאת.
שמחה שעוררתי לך את בלוטות הגעגוע ושמחה לשמועע שלמרות זאת יש דברים שאין שם. רק כאן.
יאללה בואו כבר. מחכים!!
נשיקות מותק
איזה כיף להתיישב שניה ולקרוא את הפוסטים שלך… זה כמו טיול למקומות רחוקים…
יש לך יכולת להעביר תחושות ורגשות בצורה מדהימה. כי את כזאת.
אצלינו אני ממש לא מבשלת, לא לי ולא לילדים. זה תפקידו של אוהד… אני האופה בבית. אבל את באמת גרמת לי לחשוב שאולי אני מפספסת משהו… ההרגשה הזאת של להאכיל את הילדים ולהגיע ללב שלהם.
אני חייבת להתחיל לבשל להם. נשיקות.
תמרולה….איזה כיף לך שיש לך בעל מבשל. לי למשל אין. הוא ממש לא בעניין. גם לא של עוגות. יש דברים אחרים שהוא יודע 🙂
אני חושבת שיש באפייה המון נשמה ואהבה.אני למשל פחות סבלנית לאפייה.
זה שהילדים רואים שאבא מבשל זאת ברכה גדולה. מזכרת מדהימה בייחוד לבן שלך כשהוא יגדל.
ילדים סופגים הכל והם נורא גאים שאמא אופה עוגות ושאבא מכין אוכל. מאוד מאוזן.
הכל בסדר את אמא למופת אין לי ספק בכלל 🙂
תמרולה אחת.
תמרי…
פיניתי לי סוף סוף קצת זמן רק בשביל לקרוא את הפוסט שלך. אני אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך בשקט. לא בדרך. לא בין פגישות. אוהבת לקרוא אותם שיש לי זמן לבד עם עצמי והקפה. מתענגת על כל רגע. התמונות. הכתיבה.
מודה שיש לי יחסי אהבה שנאה עם המטבח..יש תקופות שאני נתקעת שם ויש שאני ממש לא רוצה להתקרב אליו.
הודות לפוסט שלך גרמת לי לרצות לחזור. בעיקר בשביל הקטנים .
תודה לך על עוד פוסט מעולה.
נשיקות
מעניין שתמיד שכותבים לי על קריאת הפוסטים שלי, אנשים מציינים שהם מפנים להם זמן. איזה כיף לי.
לגבי מה שכתבת – אני חושבת שמטבח הוא כמו בונדינג. בעברית ברית? גם אם אנחנו לא בשלנים גדולים זה תמיד נשאר מזכרת מאוד חזקה לילדים שלנו.
אני רואה אצלי שהבן שלי כבר בן 15 כמה הוא סופג ממני וכמה הוא אוהב מטבח. זה הכל כי מגיל קטן לימדתי אותו “לא לפחד” ממטבח. הייתי נותנת לו לשבת על השיש ולהריח תבלינים. מה זה קינמון? ריח של פלפל…פפריקה…וניל…
הוא היה אולי בן שלוש ומאוד אהב את זה.
לשמחתי הוא גם מאוד אוהב לבשל. אם זה בזכותי או לא? אולי קצת.
לא צריך להכין מטעמים גדולים אני חושבת שבאוכל במיוחד אצל ילדים זה גם ההכנה, לשתף אותם, ללמד אותם לקשט את האוכל. אוכל אסטתי עושה המון לילד. גם אם זה פרצוף על פרוסה עם גבינה לבנה.
ואת שאת כזאת אסטתית אני בטוחה שתמצאי את הדרך שלך 🙂 לא צריך לבלות שם הרבה. פשוט למצוא איזון שכיף לך.
תודה סיוונוש שהגבת לי ושאת כל כך מפרגנת 🙂
את כותבת נפלא. מרגשת. תודה!
אורלי תודה רבה, כיף לשמוע! שמחה שאת קוראת אותי 🙂
המטבח שאת מתגעגעת אליו הוא המטבח שלך עם היצירתיות שלך בבישול ובאירוח…מאז שאני מכיר אותך את יצירתית בהכנת מטעמים כאילו בשתי דקות…
איזה יופי של פוסט !
תשוקה לאסתטיקה היא פועל יוצא לתשוקה לאוכל ולטעם של החיים…
יקירי….כאחד שבילה כל כך הרבה אצלנו בבית ולאו דווקא בתקופה שמתוארת בפוסט, אני בטוחה שהזדהית והעליתי בך זכרונות מתוקים של ימי שנקר העליזים. שלא תמיד היו כאלה עליזים, אבל שבאת אלינו הביתה זה תמיד זכור לי כביקורים כיפיים מלאים באווירה של חברות ובית.
כמובן שאוכל אצלי מתקשר גם לאסתטיקה….פועל יוצא לגמרי של עצמי 🙂
תודה על הכל ועל זה שאתה קורא אותי. אוהבת אותך אתה חבר אמיתי שלי….תמיד היית תמיד תהיה 🙂
תמרי, כבר מהמייל המזמין להכנס לפוסט שלך (…ברור שאני מנויה), הוצפתי בתחושת ביתיות וחום. את מזמינה לקרוא את הפוסט בצורה כל כך נעימה וחמה, והתחושה הזו מלווה את הקריאה בכל הפוסט – עד לסיומו. זה נכון תמיד, אבל בפוסט שמדבר על אוכל זה משום מה עוד יותר בולט. בעיני בכל פוסט הכתיבה שלך נהיית יותר ויותר מזוקקת וסובבת סביב הנושא – תמיד קשור לנושא אבל מפתיע ואישי וייחודי לך. גם אני כמו קוראות נוספות ולא בשלניות, מגניבה עכשיו מבט ספקני אל המטבח וחושבת שאולי בכל-זאת 😉 להת’ בקרוב – אילת
אז אולי בכל זאת?…..תהפכי את המבט למבט בטוח ולא ספקני?….:)
אני תמיד חושבת מה הילדים שלי יקחו מזה והרבה פעמים גם שלא בא לי להכין כאן ארוחת שישי או סתם לבשל אני עושה משהו הכי פשוט…גם חביתה… אבל מגישה אותה יפה מהרגיל (עם מפית מגניבה ליד) ויודעת שאת שלי עשיתי.
אוכל זה כל כך הרבה וזה לא תמיד רק האוכל את יודעת, אני חושבת שבעיקר זו הכוונה.
החיוך שמגישים אפילו סנדוויץ’ למישהו שאוהבים עושה את כל ההבדל.
תודה על התגובה הכל כך מחבקת שלך….עשית לי נעים.
תמרי,
את אלופה בלגרום לאנשים להיזכר בפרטים מהעבר שלהם…., אז ברור שיש לי זיכרונות מהכריך של ארוחת עשר…
הטראומה הראשונה היא מגן הילדים, שנאתי את הכריך עם השוקולד, פעמיים בשבוע היינו מקבלים אותו וכעונש על כך שסירבתי אפילו לטעום, לא הרשו לי לצאת לחצר. עד היום אני זוכרת את זה….
בבית ספר יסודי, גם אני כמוך, קינאתי בבנות עם הכריך המושקע. אמא שלי הייתה שולחת אותנו עם חומוס בפיתה במקרה הטוב או גבינה צהובה בפיתה (איכככס) במקרה הרע. לא פלא אם כן שכל בני הזוג שלי, ובעיקר עמרי בעלי, הפליאו לבשל עם התמחות בסנדוויצ’ים מושקעים.
אבל הזיכרונות הכי הכי מאוכל הם מהבית של סבתא שלי, היא ידעה לבשל ובתוך הבישול שלה הייתה מקופלת אהבה מאד גדולה לנכדים שלה.
ולסיום, אחזור אליך, הפוסט שלך מאד מרגש אותי בפכים הקטנים מעברך, אותן אנקדוטות שאת מספרת מסביב לעיסוק באוכל, אני ממש מצליחה לראות את הכנרת ואת הצימר שלכם באמירים ומדמיינת את המטבח הירוק של ילדותך.
תודה שאת נותנת לנו להציץ לזכרונות שלך ושלנו….
מקופלת אהבה מאד גדולה לנכדים שלה.
איזה משפט מקסים מיכלי. כמה רגש יש בו. מאמצת.
מי שיש לו דמיון כמוך יכול בהחלט לדמיין את הכל גם דרך הפוסט הכתוב וגם דרך התמונות…זאת הכוונה את יודעת….
לא סתם דיברנו על סרט פעם מהבלוג שלי….את זוכרת שאת המפיקה נכון?:)
תודה שאת תמיד כאן! כיף לי:)
גם לי היו הסנדוביצים הכי מעפאנים בכיתה, ותמיד הת]לאתי איך מאיה חברה שלי מוכנה להחליף איתי את החצי סנדבויץ השווה שלה בשלי, סנדביצים של הבוקר זה זכרון מההורים, אבי היה מכין לנו עם גבינה לבנה ומוציא את חרצני הזיתים בשביל להניח על הגבינה ברכות.
הסנדביצים היו הזכרונות שלנו, כי ההורים יצאו מוקדם מהבית, לפני שהתעוררנו אפילו. היו זמנים.
פוסט מקסים.
אז זהו שאת חשבת שהם מעפנים אבל כנראה מאיה חשבה אחרת.
תקראי תגובה דומה משרית חברה שלי מכיתה ג’ שכתבה בערך מה שאת כתבת על הסדוויצ’ים שלי שחשבתי שהם מעפנים אבל כנראה שהם לא היו בעיני אחרים. הדשא תמיד אבל תמיד ירוק יותר בטח שילדים.
תודה יוניתוש….שהגבת לי.
וואו!!! כמה נהניתי!!! פשוט מקסים, נוגע ללב ונוגע בכל אחד ואחת. גם אני חושבת שהמטבח הוא לב הבית. ולאוו דווקא למי שאוהב לבשל, אלא גם לאלו שאוהבים לאכול אוכל פשוט ואוכל מיוחד ומגוון. יש לך זכרון מדהים ומפורט ובזכותך גם אני נזכרת בדברים רבים. ושוב, איזה כיף שפגשתי אותך ☺
מיכלי תודה רבה רבה!
מטבח הוא בהחלט לב הבית. תמיד ואם גם מבשלים בו…אז על אחת כמה וכמה.
שמחה שאני מעלה לך זכרונות….בשביל זה אני כאן. וכיף לי גם שפגשתי אותך 🙂
וואו. כמה זכרונות הצפת בי. אני הכי רחוקה מהמטבח שאפשר לדמיין וסנדוויצ’ים מעולם לא היו מנת חלקי כי גדלתי בקיבוץ ולא היה זה תפקיד ההורים לדאוג לתזונה בבית ספר, אבל הדברים הקטנים האלה של הבית, כמו “הגיגית הכתומה” כל כך נמצאים בכל בית במתכונת כזאת או אחרת שזה מדהים. הרגע נפל לי אסימון מטורף.. אצלנו קראו לזה “הקופסא למעלה” 🙂 ואת יודעת מה האסימון? שרק הרגע.. משהו כמו 30 שנה אחרי, קלטתי את המשמעות האמיתית של מה שעד עכשיו נזכר אצלי כמושג “הקופסא למעלה” שם היו כל המטעמים, לשם היינו מטפסים, אני והאחים שלי כל יום בארבע אחרי הצהריים כדי לקבל (או לקחת) את המנה היומית המובטחת של הסוכרים שלנו. “הקופסא למעלה” נקראה כך פשוט כי היא הייתה למעלה 🙂 זה לא מושג. זה מה שזה.
הכתיבה שלך מדהימה וסוחפת ואותי בהקשר הספציפי הזה גם מאוד שעשעה.. פשוט כי גרמת לי לעלות על קטע מטורף מילדותי. אולי זה נשמע הזוי אבל בתור ילד יש דברים שמתקבעים בראש, פשוט כי ככה הם ואני מעולם (עד לרגע זה) לא עצרתי לחשוב עליהם..
תודה! סופשבוע מקסים, ללא ספק חייכת לי היום את היום 🙂
כמו שכתבתי לך בפייס ממש הצפת בי דמעות עם התגובה הזאת שלך….
כזה כיף לקרוא מה שכתבת לי.
כמו שכתבתי כאן הרבה לכולם, אוכל זה זכרון. תמיד.לטוב ולרע.
ומשום מה אצל ילדים הוא זכרון מאוד חזק ונוכח והוא מלווה אותנו להתבגרות שלנו.
לא מכירה אף ילד שבגר שאין זכרון על אוכל. בדרך כלל אלו זכרונות שיש בהם המון רגש. קנאה, שמחה, בושה. לפעמים גם מילים של רגש לא הכי הכי…
הקופסא למעלה….איזה כיף שגרמתי לך להיזכר בה. מקווה שבכל פוסט שלי תזכרי בעוד משהו ובעוד משהו. זאת לגמרי הכוונה של כל הבלוג הזה. לעת עתה לפחות….
את מקסימה. תודה הגר 🙂
את הלחמניות עם האף, אלה שיש להן צ’ופצ’יק שיוצא מהקשר, היה מביא שליח לביתה של חברתי, סיגל, כל בוקר, כשהיינו בנות 9-10. אמא שלה היתה מכינה לה ולאחותה כריכים, שאת תוכנם אני לא זוכרת. אני קינאתי בלחמניה לא בתוכן.
הכריכים שלנו היו עשויים לחם אחיד, טרי אבל סטנדרטי, פרוס בבית, כשאפילו לחם פרוס היה נחשב מותרות. התוכן, לעומתו, היה סופר מושקע: גבינה לבנה 9% עם פרוסות זיתים ירוקים מקולפות מהגלעין. או עגבניה.
כשהיורש היחיד שלי היה קטנטן היתה אמי מכינה לו כריכי זיתים בגרסה משלו: חמאה (בילדותי זו היתה מרגרינה, שאז אמי האמינה שהיא טובה יותר לבריאות), עם זיתים שקונים אותם כבר מגולענים ופרוסים, על לחם דגנים. בריאות
.
ספרי בישול הם עבורי יותר בגדר הצעות בלבד. אני לא מספיק ממושמעת כדי להכין תבשילים ממתכונים, אבל הספרים מהווים עבורי מקור בלתי נדלה של עונג ויזואלי, והשראה.
קולגה שלי, מעצבת אופנה שבילתה הרבה מזמנה המקצועי בנסיעות, היתה עושה לה נוהג: בכל מקום אליו הגיעה, גם אם לנחיתת ביניים, היא היתה קונה ספר בישול של המטבח המקומי, באנגלית.
.
לפני די הרבה שנים עבדתי בחברת הלבשה שישבה אז באיזור קרית אריה, נדמה לי, בפתח תקוה. באותה תקופה לא היו הרבה מקומות לאכול בקרבת העבודה, אבל ממש בבניין ממול, בקומת הקרקע, גליתי מטבח צנוע של זוג זקנים חרדים. לא היה לו שום אפיל של מסעדה, או אפילו מזנון, אבל אהבתי לקנות שם את הפיתה שלי עם קציצה וירקות קצוצים. היה שם הריח ממטבחה של סבתא שלי מצד אבא. מטבח מזרח אירופאי צנוע בלי הרבה פינפונים אבל עם הרבה אהבה לאוכל ולסועדים. זה זכרון המטבח שלי.
.
בתקופות שבהן לא אהבתי את העבודה שלי, שהרגשתי שהיא לא תואמת את שאיפותיי, ומרדימה בי את היצירתיות, הייתי מתנחמת במטבח. הייתי מבשלת ברמה מאד גבוהה, ויצירתית-על. בשנתיים מאז שפתחתי את הבלוג, אני כותבת לא רע, אבל מבשלת הרבה פחות טוב. לבי לא במטבח.
.
טבעונות היא רעיון שאני מסתובבת סביבו כבר זמן רב. רעיונית ומוסרית זו נראית לי הדרך הסבירה היחידה. מעשית, היא מורכבת מדי עבורי, ועבור אורח החיים של המשפחה הקטנטנה שלי. אולי פעם עוד אמצא את הדרך לעשות את זה נכון.
.
.
ככה, בדרכך הייחודית, תמרי, שוב הובלת אותי מזכרונותייך לזכרונותיי. אני מאד אוהבת אותך על כך, ובכלל
יקירתי…
טוב שאתחיל? הילדה בה כל כך קינאתי על הלחמניות שלה שמה גם היה …..סיגל. מחכה עוד שהיא תצוץ כאן בפוסט ותזדהה…:)
עבדתי הרבה שנים בקריית אריה כקניינית של פולגת ומשום מה זכור לי לגמרי הזוג הזה שאת מדברת עליו עם הפיתה עם הקציצות….
הזוי לא?
להמשיך? מאז פתחתי את הבלוג גם אני גם פחות מבשלת, לא נטשתי חס וחלילה אבל אני מודה שהראש לי יותר כאן מבמטבח.
לגבי הטבעונות…אני צמחונית כבר הרבה שנים. אולי תתחילי בזה? ממליצה בחום ואם תרצי תמשיכו לטבעונות. לא חייבים בבת אחת הכל…לאט לאט…
תודה רבה שוב ששיתפת אותי בזכרונות שלך ששוב… משום מה… כל כך קרובים לשלי באיזה שהיא דרך מיוחדת.
אני שמחה שאני גורמת לך להיזכר בהם כל פעם מחדש. בשביל זה נולד הבלוג שלי.
להזכיר דברים ששכחנו קצת.
באמת הזוי. אבל גם לא. איכשהוא זה לא כלכך מפתיע ששתינו אולי הכרנו את אותו זוג זקנים
.
אם הבלוג שלך נועד להזכיר זכרונות נשכחים, הצלחת במילוי המשימה. ומצליחה שוב ושוב, לא רק אצלי, גם אצל כל המגיבים שלך
.
בעניין הצמחונות, אפשר לומר שאני חצימחונית. בעיקר צמחונית וקצת גם לא. זה לעת עתה. וגם צריכת מוצרי החלב והביצים שלי קטנה למדי…
אני בדרך
.
שוב תודה 🙂
היום נפגשתי עם מישהי מקסימה לפגישת עבודה. כשנפרדנו (והיא לא מכירה את הבלוג שלי) היא סיפרה לי שהם היו פעם בניו זילנד ואיך שבועיים כאלה נחרטים לך בחיים לכל החיים לעומת המון דברים שקורים לנו ונשכחים סתם ככה…אמרתי לה באותו רגע שהיא חייבת לקרוא את הבלוג שלי.
אז כשקראתי את מה שכתבת לי, דווקא היום הכל התחבר לי…
זכרונות… כמה הם שווים ..לפעמים אנחנו לא מבינים ומעריכים כמה…
תודה שאת כאן יקרה שלי. אוהבת שאת כאן.
לגבי הצמחונות זה יגיע….או שלא. כך או כך הכל בסדר.
אז אחרי כל זה
ואחרי אתמול בערב, ואיך שבכלל שכחתי את הפוסט הזה
ואת ההתכתבות הזו כאן בינינו
אוסיף עוד דבר קטן:
כשהייתי בת עשרה אימא שלי החליטה לעשות שינוי בתזונה
היו לזה כנראה הקשרים בריאותיים.
היא כבר היתה צמחונית כמעט מוחלטת,
אבל היתה שותה דליים של קפה שחור.
היא נסעה לאמירים לכמה ימים, וחזרה עם כללים חדשים לעצמה,
שאת חלקם יישמה גם עלינו. הם היו בהחלט טעימים
דבר אחד אני לא שוכחת: היא היתה קונה מנגו רק לעצמה
היה קשה אז ויקר להשיג מנגו בארץ
והטיעון שלה היה שהמנגו הוא ה’שוקולד’ שלה
ולכן הוא רק שלה, כי אסור לה לאכול שוקולד.
.
להורים של אבא שלי היה עץ מנגו. מהסוג הקטן הזה
בקיץ הראשון שלנו בארץ, אולי גם בשני
סבתא שלי נהגה לקלף ערימה של מנגו ולהניח על צלחת במרפסת הפתוחה
לא פלא שאחרי שנים, בצבא
מישהי אמרה לי שמנגו היה פרי עץ הדעת. מי יתפתה מתפוח?
ואז העץ חלה ונאלצו לכרות אותו
ואז ההורים של אבא שלי מכרו את הבית וקנו דירה, ובהפרש עזרו להורים שלי לרכוש דירה. ואז… העולם שוב ושוב השתנה
תמרי,
אני מחכה בשקיקה לפוסטים שלך, יודעת ורואה כמה את מכניסה את כול כולך בכל אחד ואחד מהם והרך המוסך המדהים שלך הוא לגרום לקוראים למצוא את עצמם תוך כדי קריאה..
ואני? רוצה לראות את הדברים משני הצדדים:
כאמא, אני כל כך רוצה להכין לילדים שלי כריכה מושקעים, עם מלא שכבות, טעמים. ירקות או חביתה חמה בבוקר, והם רוצים רק את הפשוט, חומוס עם מלפפון חמוץ, קוט’ג עם עגבניה.
ואיך שהוא זה נגמר בצד הפשוט של החיים, הקל.. עם כל הרצון להשקיע..
וכנכדה צעירה, שמגיעה לבית סבתה בצהרי ערבי החג.
ושם, שם היתה ארוחה האמיתית, במטבח הקטן, עם הסירים על הפתילה וסירים מחומר שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו.. (ואפילו לקחתי אחד כזה לעצמי לאחר שנפטרה כדי לשמר את הזיכרונות..)
עם המנות הטעימות הקבועות שהיו לכל צהרי ערב החג, כשכולם מתרוצצים הלוך וחזור, עורכים שולחנות לעשרות סועדים, מוצאים סכום משקשקים צלחות, ואני עם הצלחת שלי, צלחת זכוכית חומה, ובתוכה הר של אורז עם שאריה (איטריות) לצד מנות משתנות בהתאם לחג, מנות שעד היום קשה לשחזר את טעמן ואת האווירה. אך נותרו חקוקות בזיכרון מעומעם שהצלחת להעלות לי תוך כדי קריאה..
מקסימה שאת.
תודה לך על כתיבה כל כך עשירה ומרתקת.
הי טלי, את מקסימה וריגשת אותי כל כך לקראת תחילת השבוע.
חייבת לשאול מאיפה הגעת לבלוג שלי?
אחת התגובות כאן היתה על כך שאוכל זה כמו ד.נ.א. כמו קוד גנטי שיש לכל אחת ואחד מאיתנו. ככה הרגשתי כשקראתי מה כתבת על האוכל של סבתא שלך.
אני, גדלתי בבית פולני צברי שכזה. תמיד היה לי חלום לאכול ארוחה כזאת של סירים על פתיליה עם כל ה”ביחד” הזה והחום שיש בארוחות האלה. איזה כיף לך שחווית את זה.
אולי עוד יצא לי גם ? מה את אומרת?
צריכה למצוא איזה מסעדת פועלים כזאת שווה שאולי נשמרה בה אווירת הבישול הזאת והטעמים האלה . אם את מכירה את מוזמנת להמליץ לי.
שמחה שאת כאן, קוראת אותי ומשתפת אותי בזכרונות שלך.
תודה רבה מעומק ליבי!
ואו תמרי פוסט מקורי ומרטיט בחיבורים שלו 🙂 אני בת קיבוץ של יקים ולימים עזבנו לדימונה …כולם קיבלו כריך ,שעשוי פרוסות עבות כמו של פועלים עם קוביות שוקולד ורק לי היה כריך של שתי פרוסות לחם דקות עם גבינה מיוחדת ועגבניה עטוף בנייר פרגמנט עם מפית …ואני רציתי להיות כמו כולם ….אז ולא היום 🙂 שם נזרעו הזרעים שבי לאסתטיקה
נעמי יקרה שלי סוף סוף אני מתיישבת לענות לך….
גם הילדים שלי מקבלים סנדוויץ’ עם נייר פרמנט ומפית (פעם של סמיילי ופעם מנוקדת אבל תמיד מפית יפה)אני בהחלט מסכימה איתך. ככה נזרעים זרעים להרבה דברים. לאסטתיקה, לדעת לכבד אוכל ובעיקר לכבד ולאהוב את מי שמכין לנו אותו. תקראי בהקשר הזה את התגובה של כרינה אהובתי על הסנדוויצ’ים שלה בנוסח רומני שנתנו לה לבית ספר.
כל פעם כשאני רואה את התמונות שאת מעלה של הבגדים בפייסבוק, אני יודעת ומרגישה שניחנת בעין ובחוש אסטתי מיוחדים במינם. ללא ספק.
תודה שהגבת לי יקרה
הגיוני מאוד. יש לי זכרון לא כל כך טוב אבל אני בהחלט זוכרת ריחות מן הילדות. אני נזכרת בריחות הבית סבתא. כמה אהבתי לאכול את הקישקע שלה. מי בכלל זוכר את המאכל הזה? אם כבר יוצא לך לאכול קישקע אז קרוב לוודאי שהכיסוי לא מקורי כמו עצל שבתא…
אני זוכרת גם שבגיל 5-6 אהבתי לעמוד במטבח ולהמציא עוגות סתם ככה.
היום חזרתי להמציא במטבח וכף לי ואפילו טעים.
חמש דקות להמציא קינוח ממה שיש? קדימה! אפשר גם סלט מדהים להכין בחמש דקות…
את נהדרת !!
בבית שבו גדלתי, המטבח נמצא בחדר בפני עצמו, עם 4 קירות, מופרד לחלוטין מהסלון, ואפילו נמוך שתי מדרגות ממנו. כשהיינו מנהלים שיחות בסלון, אמא שלי לרוב הייתה עומדת במטבח, מכינה את האוכל, או רוחצת את הכלים, והייתה צועקת משם, חכו רגע עם הסיפורים שאסיים פה, וכמובן שאי אפשר לעצור שיחה שקולחת, ולכן לרוב היא הפסידה את הסיפורים המעניינים. לכן כנראה, כשהגעתי לגיל שמסתכלים בו על דירות, היה לי מאוד חשוב שהמטבח והסלון יהיו מחוברים. כמובן שיש דרגות שונות של חיבור והפרדה, ואף אחד לא באמת רוצה את הכלים המלוכלכים בכיור באמצע הסלון, אבל עבורי, זה ממש חשוב שהם יהיו חלל אחד, שלם, הוליסטי, ולכן כל דירה ששכרנו, ומאוחר יותר בשלנו כששיפצנו, זה היה הדבר הראשון שהסתכלתי עליו. יתרה מכך, כשהייתה לי האופציה (בשיפוץ), התעקשתי שתהיה עמדת עבודה מלאה על האי, כלומר כיור לרחוץ את הירקות, שטח לחתוך אותם (ועדיף מקום לבן זוג ליד), ואז כיריים לבשל אותם, כדי שכל העבודה תוכל להיעשות עם הפנים לסלון ולשאר המטבח, ולא עם הגב. הרי למי אנחנו מבשלים? זה תמיד למשפחה, לילדים, או לבני זוג, ומה כיף בלדבר לגב של מישהו? והרי כמה שעות אנחנו מבלים שם, במיוחד למי שיש מעל לילד אחד, זה ארוחת בוקר, לפעמים צהריים, ארוחת ערב, וההכנות לכל ארוחה כזו, ולסדר את המטבח.. זה לחלוטין הלב של הבית
הי מורן,
אהבתי מאוד את תיאור המטבח שהיה לאמא שלך.
גם אצלנו הוא היה מופרד מהבית כמו חלל נפרד..וגם אז בשנות ה 70 הוא היה הלב של הבית.
היתה אפילו דלת שאפשר היה לסגור אותה כשאמא שלי רצתה לרכל עם חברות.
תמיד כשאני מבשלת אף פעם אני לא חושבת שאני מבשלת לעצמי.
כמו שכתבת אנחנו תמיד מבשלים למישהו ולכן בישול הוא נתינה בעיני וזה לא בהכרח משנה תמיד איך נראה המטבח. משנה מה יוצא ממנו.
בבישול יש העברה של אהבה דרך אוכל…
כשאומרים על אוכל שזה אוכל מהנשמה אתה מרגיש את זה בטעם שלו.
תודה רבה על התגובה היפה שלך…
שנה טובה של ריחות טעמים ואהבה…
הפוסט מקסים ומעלה כל כך הרבה מחשבות וזכרונות, כמה סיפורים עולים לי על הילדות ולחמניה עם שוקו זה הכי ילדות וגם ביסלי בצל שחברה שלי היתה קונה לי.. היה להם כסף ולנו קצת פחות ): וכמה קינאתי בה בבית הנקי שלה ושאמא שלה היתה תמיד בבית וכמובן שהיום הדרים משתנים ולוקחים בפרופורציות ומבינים שהכל יחסית … אני מודה כל יום על אמא שלי… ותמיד בני הזוג שלי אמא שלהם מבשלת , כנראה אין מקריות בחיים וחוץ מזה שאני תמיד צוחקת שאמא שלי עושה סושי הי טעים (היא מזמינה ממקום טוב (: ) … תמרי נראה לי שאם הגיב על השאלה מה זה אוכל בשבילי זה יקח שנים (: את זוכרת בטוח את המשפט של סבתא שלי “אהבה באה מהבטן” היא היתה ניצלות שואה ואוכל היה כל עולמה .. לצערי נפטרה מסרטן בלבלב ושנה אחרונה לא יכלה להנות מאוכל ואני חושבת שזאת אחת הסיבות שהבנתי שצריך לשחרר אותה, סבתא שלי דאגה גם להגיד לי משפט חכם “מיככככלל צעירה אני כבר לא אמות” … אני מתגעגעת אליה מאוד ולאוכל שלה שמאוד אהבתי ,רק אחי יודע לבשל כמוה וזה לצערי לא קורה הרבה… אמא שלי לא מבשלת בכלל יש לה בן זוג שמבשל לה, ואני כמובן למדתי ממנה ואצלנו בן זוגי בעיקר מבשל ואוהב את המטבח. אני אוהבת רק לבשל משאריות במקרר … בכל זאת פולניה לא זורקת אוכל (: ובכלל אוהבת לבשל ירקות או סלטים ופשטידות הכל מהיר וקליל ולא מסוגלת להכין בשר… ועוד לא נגעתי בעיצוב בהשראת חמשת החושים חוש הטעם… שבת שלום יקרה (כתבתי כמעט פוסט ) זה עוד יבוא…
תמרי!! איזה פוסט! איזה יכולות יש לו, ולך הכותבת המופלאה להוציא מנבכי השכחה שלי זכרונות מודחקים שרציתי לשכוח ועתה משצפו ועלו, אני לא בטוחה שהם כל כך שליליים כמו שחשבתי שהיו, אולי כי ממרום גילי למדתי לראות בכל דבר גם את הצד החיובי.
העניין הזה עם הסנדביצ’ים של בית הספר… כנראה שאצטרך לפתור אותו בדרך המוכרת לנו… לכתוב פוסט ולהשתחרר.
תודה תמרי יקרה. נעמו לי הזכרונות שלך.
רבקה מאוד מזדהה עם התגובה אומנם לא שכחתי אבל יש משהו שעם הזמן מבינים כנראה את החוזקות שלנו וסבבתינו ואין צורך בהשואה לסנוויץ של השכן (: ובהחלט עושה חשק לכתוב פוסט אחרי פוסט כזה …