תסתכלי על השמיים, אני אומרת לעצמי, על הגשם שיורד.
תשאפי לריאות את ריחה המתוק של אדמה רטובה מגשם.
תסתכלי על הכל מסביב עף ברוח, פורח, נושר, מוריק, נולד, מתחלף, מתמלא טיפות שקופות ורטובות, משתנה, מזהיב, ירקרק.
תנשפי על סביונים רכים ושקופים… תפיצי, תפוצי לכל עבר…
תבקשי משאלה אחת, אחת לא יותר… אולי שתיים? אפשר שלוש? או ארבע או מיליון??
אולי משאלה אחת כללית כזאת שהכול יתגשם. שהכול פשוט יתגשם.
כל החלומות שלי, השאיפות, המילים, האהבות שלי…
כל מה שאבקש לעצמי. לו יהי לי.
עוצמת את העיניים. למשאלה אחת של יום הולדת. העיניים שלי. אלה שרואות ה כ ל. כל פסיק ביקום הזה. כל חלקיק.
נושמת נשימה ארוכה, מבקשת בכל לבי בריאות ואהבה ואושר ורגעי חסד ושלוות אמת בגופי ונפשי ומעייני יצירה נובעים ותשוקה בוערת לשמור על מה שיש.
לברך על הקיים.
לבקש ולהגשים חלומות חדשים.
אני בת 47.
לא הגיוני. אבל ככה אומר התאריך. לא מתווכחת עם תאריכים. רק עם מה שיש לי בלב.
ושם לחלוטין התאריך אחר.
כל כך אחר.
פירורים של עוגות
גשם יורד. פברואר. עשרה בפברואר.
חלונות ענקיים וגשם דופק עליהם חזק. חום נעים של תנור ביתי ושל משפחה גדולה ומלוכדת. ריח של אוכל טוב ובלונים.
שמלה לבנה, רקומה בפרחים קטנים בצבע אדום וצהוב, גרביונים מצמר לבן ונעלי לק שחורות, כיסא שמרימים אותו גבוה לאוויר ואני עליו.
אני צוחקת בקול רם והשמלה הלבנה מתעופפת בכל פעם שהכסא מורם לתקרה.
אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש ואחד לשנה הבאה. ששששש… ואני כמעט נוגעת בתקרה ואני צוחקת כל כך צוחקת.
אבא ואמא, אחי ואחיותיי, דודים, בני דודים כולם לידי וכולם מחייכים אליי וצוחקים.
קאט.
זה זיכרון הילדות היחידי שיש לי מיום ההולדת שלי. הרגע הזה על הכיסא. יום הולדת חמש ואני לא זוכרת יותר כלום.
שום יום הולדת שלי כשהייתי קטנה.
בלאק אאוט מוחלט.
מוזר לא? אני שזוכרת הכול. זיכרון פנומנלי לכל חלקיק בחיי. זוכרת כל פסיק, כל אדם, כל מילה שנאמרה לי, כל דבר כמעט שקרה לי. מוזר שאין לי שום זיכרון מימי ההולדת שלי כשהייתי קטנה.
אני מנסה להיזכר בכל הכוח, מחברת פיסות של זיכרון, פירורים של עוגות, קרעים של תמונות, של מילים, של משאלות, של אריזות מתנה, של נרות… וכלום. שום דבר לא עולה לי בראש.
רק ריק אחד גדול של יום הולדת.
בירוקרטייה של כדור הארץ
נולדתי בחורף. פברואר. שנה מעוברת. אדר א’.
ילדת חורף אמיתית.
אוהבת חורף, אוהבת שקר לי, אוהבת איילים, אוהבת מעילים, אוהבת להתעטף…אוהבת את הגשם ואת הריח שלו נוכח באדמה.
אוהבת מעונן וסגרירי, אוהבת להתכרבל בפוך, אוהבת מרק, אוהבת לאהוב בחורף, אוהבת להיות נאהבת בחורף, לעשות כפיות מתחת לשמיכה, אוהבת בית, חתול שמתכרבל לידי… מי שהחליט על תאריך הלידה שלי ידע בדיוק מה לבחור לי.
נולדנו ביום שנולדנו. במקום שנולדנו. בשעה שנולדנו. להורים שנולדנו וזו עובדה שלא יכולה להשתנות לעולם. חותמת שאנחנו מקבלים לכל החיים מהשנייה שיצאנו לאוויר העולם.
למה דווקא ביום הזה? בשעה הזו? בתאריך הזה? להורים האלה? לעולם לא נדע ואולי כן?
ולמרות שנולדו עוד מיליונים של אנשים בתאריך הזה בכל רחבי העולם ואולי גם מעבר לו, אנחנו תמיד מרגישים שהיום הזה הוא רק שלנו, שאנחנו יחידים ומיוחדים בכל העולם שנולדנו בו.
ביום ההולדת שלנו.
אף אחד שנולד ביום שלנו לא ידמה או ישווה לנו התאריך כאן זה רק מספר. רק משהו לציין את המעמד הזה של הגעתנו לעולם… בירוקרטיה של כדור הארץ.
ואי שם יש אישה שנולדה בשנה שלי, ביום שלי, בשעה שלי, אבל במקום אחר ואולי היא בכלל לא אוהבת חורף והיא בכלל לא אוהבת מרק או איילים ולא פוך ולא גשם ולא כפיות מתחת לשמיכה, ואולי אצלה בעשירי בפברואר בכלל קיץ.
והיא בכלל גרה בשבט נידח אי שם בפפואה ניו גיניאה, או בשטוקהולם, או באיזה כפר נידח בפרו אי שם בהרים… או בפריס…
אבל שתינו חולקות דבר אחד כל כך גדול – יום הולדת ואנחנו אפילו לא מכירות אחת את השנייה…
אני מדמיינת לי מפגש קוסמי של כל האנשים מכל העולם שנולדו בתאריך יום ההולדת שלי.
יום הולדת קוסמית עצומה! מלאה במיליוני עוגות בכל הטעמים האפשריים והמון שפות ובגדים מארצות רחוקות וחיבוקים, ומתנות שכל אחד מביא מהמדינה שלו. מגדל בבל שמח של יום הולדת.
כמה אנשים נולדו בתאריך שלי אני תוהה? מליון, רבע מליון חצי מליון, אני צריכה מדינה שלמה רק לארח את כולם…
האישה היפה במראה של המכונית
גשם דופק על שמשת חלון המכונית שלי. פברואר. עשרה בפברואר.
ערב ירד ואני בדרך לפגוש את אחותי בעיר שלנו, בתל אביב.
לבושה בבגדים הכי יפים שלי ואישה בשלה ויפה מסתכלת אליי מהמראה של המכונית.
אני מדברת עם עצמי. מה קורה לך אני שואלת? מה מתרחש לך בלב ובפנים הבטן מתהפכת. מתהפכת כמו מכונת כביסה על המהירות הכי מהירה של הסחיטה.
והדמעות שלי זולגות יחד עם הגשם של פברואר והלב רוצה אחרת. הלב רוצה משהו אחר. הלב שלי כבר לא יכול יותר.
אני מגיעה למסעדה ומחבקת את אחותי חזק. היא עוגן יום ההולדת שלי.
לא רציתי מתנות בשנה הזאת, לא חגיגות, לא הפתעות, לא ברכות מהילדים האהובים שלי, רק רציתי שהיא תחלוף יום ההולדת הזאת.
אנחנו אוכלות ומדברות ואני קוראת את הברכה של אחותי שכל כולה רצון לחבק ולאהוב אותי ביום הזה.
היא יודעת מה בלב שלי כבר, היא יודעת הכל.
שתינו הולכות לצפות בהופעת מחול והבטן עדיין מתהפכת והדמעות עדיין חונקות.
ובדרך חזרה הביתה אני מבקשת בלב מהייקום שלי שבשנה הבאה ביום ההולדת שלי אצחק עם הגשם של פברואר, אסתכל על עצמי על האישה היפה במראה של המכונית ולא אבכה יותר.
רק אשמח.
כי הלב יהיה כבר במקום אחר.
אחר לחלוטין.
בתאריך הזה לא בא לי לחגוג
יום הולדת זו השראה ענקית. כמה שירים, ספרים ומה לא – נכתבו על ימי הולדת. כמה מנהגים קשורים ביום הזה, מנהגים שלנו של המערב ומנהגים וטקסים של עמים שבטים ודתות אי שם בעולם.
כמה מחוות יש ליום הזה שנקרא: יום הולדת…
לקבל איחולים מהאהובים שלנו, לקבל מתנות, עוגה עם נרות, משאלות לב, הפתעות, מסיבות, מסיבות הפתעה, פיות יום הולדת, גמדי יום הולדת…
ועדיין, האם דווקא ביום הזה תמיד בא לנו לחגוג?
לפעמים כשמגיע תאריך יום ההולדת שלנו אנחנו לא רוצים שהוא יגיע…
אולי זה קשור הרבה פעמים לגיל שעולה משנה לשנה, כי אני לא מכירה אף ילד שלא מחכה ליום ההולדת שלו.
אנחנו מתכוננים לקראת היום הזה. מתחילים לחשוב, לסכם את השנה שחלפה, את השנים שחלפו, מה הספקנו, מה עשינו, חשבון נפש קטן כל שנה מחדש.
למדתי עם השנים שככל שאני מתבגרת לא תמיד התאריך הספציפי שלי מסתנכרן עם שמחת הלב של חגיגות יום ההולדת ולפעמים דווקא בתאריך הזה לא בא לי לחגוג “יום הולדת” במובן הציורי של המילה.
בא לי להתכנס, להיות עם חברה טובה אחת או עם אהוב ליבי ולחגוג “יום הולדת” ביום אחר כשארגיש בלב את ה- יום הולדת שלי במלוא מובן המילה.
אני לא מכירה דולפין שחוגג יום הולדת
כרגע. היא אמרה לי.
כרגע?
כן, כרגע.
קחי את המילה הזו במתנה היא אמרה לי.
ולקחתי אותה בלי להסס.
כרגע הוא הכאן והעכשיו שלך, הוא הדבר האמיתי, הוא המציאות, הוא מה שיש לך עכשיו בידיים.
משהו שאפשר לחוש אותו, להרגיש אותו, להסתכל עליו, לחבק אותו, לחיות אותו, לקבל אותו או לא לקבל אותו, אבל הוא כאן והוא נוכח.
כל פעם שאת מרגישה שהקרקע נשמטת לך, תזכרי ב- כרגע הזה ותחשבי שמחר ואפילו עוד שעה, הוא כבר יכול להיות כרגע אחר.
ואני אישה ילדה שצריכה תשובה על כל דבר, על מה שיהיה מחר, ועל מה שיהיה עוד שבוע ועל מה שיהיה בכלל…למדתי השנה להשתמש ב- כרגע שלי.
וכל פעם בשנייה הזו כשאני מרגישה את הדבר הזה בגרון מגיע, אני קוראת לכרגע שלי להגיע ולעמוד לצידי.
מסתכלת עליו לפעמים בחיוך, לפעמים בדמעות, לפעמים בכעס, לפעמים בכאב. מכילה אותו, יודעת שהוא נוכח, שהוא כאן איתי אבל שממחר…
הכל כבר יהיה כרגע, אחר.
משהו אחד ששייך לכולנו ומשותף לכולנו הוא הזמן בו אנחנו נמצאים כרגע. ההווה שלנו. המציאות שלנו. הרגע.
זמן זו המצאה פרטית שלנו, של המערב הפרוע. קפסולה נוצצת עשוייה זכוכית קריסטל יקרה מפז שכל שנה אנחנו מרגישים שהיא נגמרת עוד קצת ועוד קצת.
אבל אם היינו חיים באי נידח, או במקום אי שם שלא שמעו על זמן, או אם היינו חיה או עץ או פרח לא הייתה שום משמעות ליום הזה. לתאריך הזה.
אני לא מכירה דולפין שחוגג יום הולדת אני לא מכירה שדות חיטה שחוגגים יום הולדת…
בטבע אין לזה שום משמעות. החיטה תמיד צומחת שוב. בזמן שלה. ברגע שלה והדולפין חי את חייו בל לדעת מתי הוא בן שמונה או בן 11…
אם נחשוב אחרת, כמו הטבע החכם שלנו, נבין שלתאריך הזה אין בעצם משמעות בהוויה העצומה של החיים שלנו. זה רק מספר ותו לא.
אם לא נחשוב בני כמה אנחנו נבין שבעצם כלום עוד לא מאוחר, הכול עוד אפשרי, גם מה שלא הספקנו לעשות השנה, כי כל רגע בהווה שלנו, יכול להיות יום הולדת שאנחנו נבחר לנו, בלי זמן מוגדר, בלי יום. בלי שעה. בלי תאריך.
זרעים של סביונים
עכשיו תכבי את הנרות אני אומרת לבת שלי.
תכבי אותם ותבקשי משאלה.
אבל יש לי הרבה מה לבקש, היא עונה לי בפרצוף מתוק ולא בטוח.
ואני לא יודעת אם כל האוויר שאנשוף יספיק להעיף את כל המשאלות שלי לשמיים?
ואני לוחשת לה באוזן המתוקה שלה… תדמייני שאת מחזיקה סביון.
סביון?
כן, סביון לבן, גדול מלא בזרעים חדשים ויפים ואת עושה לו פווווווווווווווווו ענקי כזה עם כל האוויר שיש לך בריאות.
וכל מאות הזרעים שיש בסביון הזה עפים לאדמה ומצמיחים לך שדה ענק של כל הפרחים שאת אוהבת לכבוד יום ההולדת.
עכשיו תנשפי על הנרות חזק חזק ותדמייני שכל המשאלות שלך הם זרעים של סביונים והם עפים לשמיים ומתגשמים.
והיא נושפת פווווווווווווווווווווווווווווווו חזק על הסביונים ועל הנרות…
וכולנו מוחאים לה כפיים ומחבקים אותה.
ואני יודעת שהכול יתגשם לה. כל הסביונים, כל המשאלות, כל החלומות…
כמו שדה ענק של פרחים ליום ההולדת.
אני מסתכלת על השמיים על הגשם שיורד.
מחזיקה סביון שמצאתי בדרך הביתה, עושה לו פווווווו ענקי…
מתסכלת על כל הזרעים שעפים ברוח… עפים עפים…
ונוחתים על האדמה הרטובה.
המכילה, המצמיחה…
February
מזמינה אתכם ללוח ההשראה שלי ב – Pinterest
February לוח השראה שכולו מספר בתמונות את חודש יום ההולדת שלי…
אז ספרו לי…
יום הולדת שאתם זוכרים במיוחד לטוב או לרע? יום הולדת יש רק פעם בשנה? מה אתם אומרים?
האם הייתם מחליפים את תאריך יום ההולדת שלכם? איזה מנהג אהוב עליכם שקשור ביום הולדת?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי!
תמרי סלונים ליבס
תמונות מכאן
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות