האָיימִישׁ

מה שלומך? אני כותבת לה בחיוך והיא כותבת לי שהם בסדר גמור ועוד מעט עוברים מכאן למקום אחר.

היא מספרת לי מה חדש וגם שהם ביקרו שוב אצל *האָיימִישׁ.

אנחנו אוהבים לבקר שם, היא כותבת לי.

את יודעת מי הם?

אני יודעת, אני עונה לה, אבל אולי לא כמו שהייתי רוצה לדעת, ומשהו בתוכי יודע שזה הרגע לשמוע עליהם.

והיא מספרת ואני קוראת כל מילה בשקיקה ושואלת עוד שאלות והיא עונה.

אוקיאנוס ענק מפריד בינינו ועדיין הכול מרגיש כל כך קרוב.

אצלי ערב שישי ואצלה צהריים.

מעולם לא נפגשנו אבל מהרגע הראשון שהיא הגיעה לכאן לבלוג שלי, ידעתי שזה קשר של חברות עם תקווה ענקית שנתראה במציאות.

היא ממשיכה לספר לי עליהם ואני מרגישה שאני נשאבת למילים שלה וכמו הרבה דברים בחיים שלי, אני יודעת עמוק בבטן שזה משהו שהוא כבר אצלי והוא רק מחכה שמישהו יעורר אותו.

אני מרגישה שכבר ביקרתי אצלם והסתכלתי עליהם מרחוק ומקרוב. על הבגדים שלהם ועל הנשים והילדים והגברים וטיילנו בשדות ונסעתי בכרכרה שלהם וצילמתי כל רגע וכל שנייה של ההוויה הזו שלהם.

למרות הנוף הפסטורלי שהם חיים בו, הם מסתכלים לי עמוק בעיניים ויש להם משהו עצוב בפנים, משהו עצור. מסתורי. מאופק.

משהו שרוצה לצאת ולא יכול. יש גם חיוך, אבל הוא אחר והוא בא ממקום מסקרן ולא מוכר לי.

אני חייבת תמונות אמרתי לעצמי אחרי שהתכתבנו.

חייבת להרגיש אותם בבטן.

והתמונות הגיעו. לוח שלם בפינטרסט שלי שכולו מדבר אותם.

אסתטיקה עצורה, עצובה, חזקה וכל כך יפה. משהו שרוצה להתפרץ ולא יכול כי יש לו את הגבולות המאוד ברורים שלו.

הם השראה ענקית עבורי מאותו הרגע וזה לא בזכות אורח החיים הנוקשה שהם מנהלים בבועה שלהם. אורח חיים שרחוק אלפי שנות אור מהחיים שלי ושל כולנו.

אין מצב בעולם שהייתי יכולה לחיות כך כמוהם או להיות אישה בקהילה הזו, בכת הזו, אלא אם הייתי נולדת שם במקרה.

והם לא יוצאים לי מהראש כבר מעל שנה האיימישים האלה. כי הם מספרים לי סיפור.

סיפור שמעביר הוויה מאוד מדויקת וברורה. של חיים, של אנשים, של זוגיות, ילדים, של כת, של לבוש, של קרבה וריחוק, של עבר, הווה ועתיד.

תמצית מדוייקת כזאת של הכל.

מהצד זה נראה משהו ששום דבר לא יוכל לשנות או לשבור. זה חזק מברזל.

ופתאום חשבתי על המילה מהות. המהות שלי דרכם.

האם זה אפשרי להגיע לדקויות כאלה כמו בסיפור האיימיש?

להיות כל כך ברורה לעצמי?

כל כך חזקה במי שאני עבור עצמי ועבור העולם בו אני חיה?

יש סיפורים בחיים שלנו שבאו בשביל להגיד לנו ברגע מסוים, משהו על עצמנו.

ולסיפור הזה שלי הזמנתי אותם, את האיימישים.

והם באו.

תביאו לי את הממציא של המשחק הזה

ומפיר אני אומרת בקול רם וקמה מהכיסא בנחישות. יש לי חיה באות ו’!!

ומפיר? מה פתאום ומפיר…

זו בכלל לא חיה אמיתית, זה ערפד דמיוני מוצץ דם וזה בכלל תרגום מאנגלית, וזה לא חוקי למשחק הזה, הוא אומר לי בקול רם.

אני לא מוותרת להם. וירוס אני אומרת, וירוס זו חיה באותו ו’.

כולם צוחקים. תמר את באמת לא יודעת שווירוס זו לא חיה. זה וירוס!!

והצחוק שלהם חזק לי באוזניים, חזק לי מדי.

אז אין לי חיה באות ו’ אני אומרת וכולי אדומה. אני מטילה את הפצצה הידועה… ולכם יש??

כולם שותקים. ריטואל קבוע. חיה באות ו’. אני מסתכלת על כולם במבט חד. כולם פתאום מסתכלים ימינה ושמאלה, עושים קולות כאלה עם הגרון.

אין לנו חיה באות ו’ הם מיישירים מבט שקט לנייר.

בואו נתחיל עם אות חדשה הוא אומר בשקט ומסתכל עליי בעיניים הכחולות שלו.

ו’ לא אות טובה. תורך שוב תמר. אני נמסה מהעיניים האלה שלו.

ואני אומרת בלב מחדש את האותיות… הלוואי ותצא לי ט’ אני חושבת, אני אראה לו מי כאן האלופה של ארץ עיר.

כי בט’ היה לי הכול. גם חיה. והאמת הייתי גם מאוהבת בו. נורא.

לא אהבתי שיצאה האות ו’ במשחק ארץ עיר.

אף פעם לא הייתה לי חיה באות הזו עד שאחותי סיפרה לי על הוומפיר, על הערפד מוצץ הדם, החיה המיתולוגית מהאגדות.

בפעם הבאה שיוצאת ו’ היא הדריכה אותי, תגידי לכולם ומפיר, כולם ישתגעו את תראי. אף אחד לא השתגע. קרה בדיוק ההיפך וגם האות ט’ לא יצאה.

יצאה ג’. אות קלה. למי אין מילים באות ג’.

היא זכתה בסיבוב של האות ג’ ובסוף כיתה ה’ היא זכתה גם בו.

וזה כאב לי. כל כך כאב.

אחר כך הבנתי, כל כך הבנתי שגם וירוס וגם ומפיר וגם חד קרן וגם כל חיה אחרת דמיונית או אמיתית יכולה להשתתף בארץ עיר.

מי קבע שלא?

ואני גם יכולה להיות אחרת. אחרת מכולם.

תביאו לי את הממציא של המשחק הזה, אני כבר אסביר לו הכול.

אולי היו לנו פיז’מות אחרות

כשהייתי קטנה כולם נראו לי דומים והרגשתי שהידיעה הזו מגוננת עליי.

כשהייתי הולכת לישון הייתי מדמיינת את כל הילדים בעולם כמוני. ממש דומים לי.

אולי היו לנו פיז’מות אחרות, אבל כולנו בטח חולמים חלומות ולכולנו יש הורים ומיטה לישון בה, ולכולנו יש דברים שהיינו רוצים שיהיו לנו, ולכולנו יש מישהו שאנחנו אוהבים במיוחד בגן או בכיתה… וכולנו הולכים לבית הספר וצוחקים ובוכים ושובבים יותר או פחות.

כולנו ילדים, כולנו דומים, זה הרגיע אותי.

יכולתי להבדיל במראה החיצוני מי שחרחר, מי ג’ינג’י, למי יש עיניים כאלה או כאלה, אבל לא מעבר.

לא ידעתי עדיין להגיד אם מישהו יפה בעיניי או פחות יפה, אם מישהו רגיש או לא, כי בתור ילדה היה לי הכי חשוב לדעת שאני דומה לכל הילדים. מותאמת להם. מתאימה להם. והם לי.

אני חושבת שזה משהו הישרדותי ממש להרגיש את זה. לא להיות יוצא דופן.

מי שהיה כמו כולם היה “בסדר” ומי שקפצה יום אחד בכיתה ה’ ואמרה: ומפיר חשבו שהיא קצת קוקו.

היו לי עוד הבלחות כאלו כמו הוומפיר ולא רק בארץ עיר בעוד כל כך הרבה דברים, אבל מהר מאוד המבטים של הילדים היו משתיקים אותי והייתי חוזרת לתלם שלי, מתאימה את עצמי מיד למה שצריך להיות.

בפנים ידעתי תמיד שמשהו בי אחר. שההבלחות האלה לא קורות לי סתם. הן מנסות לומר לי משהו שרק כשהתבגרתי התחלתי להבין מהו.

והיום אני יודעת שלמרות הוומפיר ואולי בזכותו תמיד היו לידי ילדים. הרבה ילדים מסוקרנים שחיפשו את קרבתי.

הם הרגישו כנראה את מה שאני הרגשתי- שיש בי משהו אחר. משהו שונה. משהו שלא דומה לכולם ולא רוצה להיות דומה לכולם.

הבנתי פתאום שלכל אחד יש את המשהו הזה.

ורגע… לא כולנו דומים. ממש לא. אבל לא כל אחד יודע איך להוציא את המשהו הזה.

לא לכל אחד יש אומץ.

מעבדה אנושית אחרת

כבר מזמן שאני רוצה לכתוב עליה, על הליבה הזו שלי. על המהות. על התמצית.

מילים חזקות, עוצמתיות שכולן מתארות את המשהו הזה שיש רק לנו.

ליבה (באנגלית Core) מילה שכשאני אומרת אותה ומעבירה יד על אמצע הגוף שלי מהראש עד הטבור, אני ממש יכולה לחוש אותה שם בפנים. חזקה, נטועה. היא עושה לי צמרמורת נעימה בכל הגוף.

זה המקום ממנו כולי מסתעפת. החלק הפנימי ביותר. המרכז של הגוף והנשמה. הגרעין.

בתוך הליבה יש תמצית קסמים ושתיהן יחד, הליבה והתמצית, יוצרות מהות אחת, המהות שלי. אני מדמיינת את התמצית הזו נוצרת במעבדה משוכללת וחד פעמית שיודעת לייצר תמציות פלא.

תמצית שבנויה מאלפי חלקיקים, חוטים, רקמות, טקסטורות, רגשות, מילים, רצונות, תכונות אופי, תשוקות, פחדים, שמחות, משפחה, עבר הווה, עתיד, מקומות, אנשים, חלומות, ערכים, שורשים, דמיונות, אהבות, סביבה…

זו תמצית קסמים אינסופית שהמעבדה הזו ממשיכה לשכלל ולדייק ולהוסיף לה עוד ועוד חומרים, עוד ועוד תתי תמציות שיוצרים תמצית ששום מעבדה אנושית אחרת לא תוכל לפצח ממה היא עשויה.

יש רק בנאדם אחד בעולם יחיד ומיוחד שיכול לפצח אותה במהלך החיים וזו אני.
(וזה גם לא ודאי… ממש לא)

אמא שלה שעובדת במשטרה

אני מניחה עליה ראש.

והיא מלטפת את התלתלים שלי.

תגידי, שאלתי אותה, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

אולי מורה? את יודעת שכל הילדים בכיתה שלי חושבים שאת מורה…

אולי תלמדי באוניברסיטה? את קוראת ספרים כל הזמן, מתאים לך להיות מרצה לספרות.

אולי תנהלי את חנות הבגדים עם שתי הקומות שראינו בכיכר דיזינגוף? את אוהבת שמלות יפות ויש לנו בית כל כך יפה. יש לך טעם אמא.

אולי אחות בבית חולים?

אולי תלכי ללמוד באוניברסיטה קולנוע או לשון עברית ותהיי בסוף פרופסורית?

היא מסתכלת עליי, את יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?

היא מחבקת אותי ולוחשת לי באוזן…אמא. אני רוצה להיות אמא.

אמא?

אבל את כבר אמא אמרתי לה. לא הבנתי את התשובה שלה. אני משתחררת מהליטוף שלה.

לא התכוונתי לאמא. התכוונתי למשהו אחר. את יודעת, עבודה. שהולכים לעבודה.

כמו האמא של הילדה מכיתה ג’3 שעובדת במשטרה או כמו האמא של הילדה ממול בבית עם התריסים הירוקים שעובדת בבנק.

היא הסתכלה עליי ואמרה לי בטון מאוד נחוש: תמר אני רוצה להיות אמא. זו המהות שלי בחיים. זה מה שאני הכי אוהבת.

מה זה מהות ? אני שואלת אותה.

מהות זה הדבר הזה שיש לנו כאן בפנים והיא ליטפה את הבטן שלה בקו ישר מלמעלה עד למטה.

זה הדבר הזה שבלעדיו לא נהיה אנחנו. שלא אהיה אני.

הסתכלתי עליה… לא נהיה אנחנו? אבל אני כבר אני, עניתי לה מאוכזבת והדמעות כבר חנקו אותי.

אני לא מבינה כלום אמא. מהות שמהות.

וגם את לא מבינה.

רצתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת.

אין הרי געש שדומים אחד לשני

אהבה היא תמצית הליבה של כולנו. זה הדבר היחידי המשותף למהות של כולנו כבני אנוש.

אהבה היא היסוד, העיקר, המשמעות הראשונית שלנו כבני אדם. היא התוכן, הפנימיות.

מהות=אהבה.

כוולנו נולדים עם היכולת הזו, היכולת לאהוב כולנו נולדים עם הזכות לאהוב. להרגיש ולתת אהבה, להעניק אהבה.

אין מהות אנושית אחת שדומה לשנייה, כמו שאין הרי געש שדומים אחד לשני, כמו שאין אנשים שדומים אחד לשני, כמו שאין חיים שדומים אחד לשני, כמו שאין לב שדומה אחד לשני.

אבל אהבה אצל כל בני האדם, היא המהות הראשונית ממנה מתחיל או נגמר הכול.

לפעמים החיים יכתיבו לנו את כוחה בחיינו, ישימו לנו גבול מלאכותי להשתמש בה כך או כך.

לפעמים היא רוצה להתפרץ ולא יכולה מסיבות שונות ולא פשוטות של החיים שנולדנו אליהם.

ככל שנתבגר ונבין יותר, אנחנו ורק אנחנו, נקבע את המינונים שלה.

את המשמעות שלה בחיינו, את המהות שלה בחיינו.

את היכולת שלנו לאהוב כך או כך.

הנערה שרצתה להיות ציפור

הכיסא שלי זז אחורנית ואני מרגישה שהרגליים שלי נהיות כבדות. מאה קילו כל רגל.

אני מחזיקה את העבודה שהכנתי ביד רועדת וניגשת לעמוד מול הכיתה.

היא מחייכת אליי והלב שלי פועם חזק מתמיד ונותן לי להרגיש שאולי לא, שאולי זה לא זה. שאולי יכולתי יותר טוב.

אני בקושי מתקדמת ללוח, מרחק עשרה צעדים מהכיסא שלי.

דממה בכיתה.

ספרי לנו מה הכנת תמר? והקול לא יוצא לי.

מה הכנת לנו תמר היא מחייכת אליי ושואלת שוב.

כתבתי חיבור אני לוחשת. דברי בקול רם שגם התלמידים בסוף ישמעו אותך.

אני מרימה את הראש מסתכלת על הילדים בכיתה שלי, נושמת ומתחילה להקריא את החיבור שלי : “הנערה שרצתה להיות ציפור”.

ואני מקריאה אותו בשקט ואז בקול רם יותר ויותר ואני נשאבת פנימה למילים שלי ולסיפור שהמצאתי ולנערה שרצתה להיות ציפור ולא יכלה.

לנערה שרצתה לעוף וחשבה שמלמעלה הדברים נראים אחרת.

ואני לא נושמת. רק מקריאה ושוכחת שאני בכלל בכיתה בבית הספר ושוכחת שהילדים מסתכלים עליי ושוכחת מהכול.

רק אני והמילים.

כשסיימתי להקריא הייתה עדיין דממה. המורה נגשה אליי וחיבקה אותי חזק ואחר כך קמו שתי חברות שלי וחיבקו אותי גם.

וידעתי באותו הרגע ממש, שהמילים כל כך חשובות לי, שהן עושות לי משהו טוב ונעים בגוף. שהן מגוננות עליי.

שהן מאפשרות לי להיות להיות ציפור, מאפשרות לי לעוף.

היום אני יודעת בוודאות שבאותו הרגע נוספה לתמצית שלי עוד מילה והיא: לכתוב.

ואולי גם לא

כשאני חושבת על המהות אני חושבת על תהליך.

בדיוק כמו בטבע שדברים מתרחשים להם בזמן שלהם, במחזוריות שלהם, מתהווים, צומחים, קמלים, מתים, פורחים, מתפוררים, מתייבשים. גם אנחנו עוברים תהליכים, מגלים דברים על עצמנו.

משתנים, צומחים, קמלים. שורדים, מתקלפים, נסגרים, נפתחים, עפים…

לאורך כל החיים אנחנו תמיד זקוקים להזנה פנימית וגם חיצונית על מנת שכל התהליכים בנו יתקיימו.

שנבין אותם ממקום שבהמשך יוכל גם לזקק אותנו בדברים שנרגיש, שנרצה לעשות. אין כאן שום דבר החלטי או מוגדר.

רק גילויים ודיוקים וזיקוקים וככל שאנחנו מתבגרים וחווים יותר חוויות התמצית שלנו נהיית לנו יותר ויותר ברורה. יותר ויותר מזוקקת.

ואולי גם לא… ואולי זה כל היופי שבמהות. זה כל הקסם.

חוסר המושלמות שלה, ההפתעות, הגילוים, התגליות ההמצאות.

תמיד יש מה לגלות גם שכבר חשבנו שגילינו ה כ ל .

כל פעם מחדש

אני רגישה, כל כך רגישה.

שנים התהלכתי בתחושה שהרגישות העצומה הזו שלי עצומה לי מדי, שהיא מחלישה אותי, גורמת לי לדברים לא טובים, לכאוב מדי להרגיש מדי, גורמת לי לבכות הרבה, להיות קטנה ליד גדולים.

להיות קטנה ליד עצמי.

בשנים האחרונות הבנתי שהיא אולי החלק הכי חשוב בתמצית הקסמים היקרה שלי. הרגישות הזו שלי.

היא הכוח שלי, היא המקום שממנו הכול בא.

היא מזינה את הליבה שלי, היא נותנת לי עוצמות ומאפשרת לי לעשות את הדברים אחרת מהרבה אנשים.

היא פוטנציאל לכל כך הרבה דברים טובים כי היא מאפשרת לי להכיל. מאפשרת לי לצמוח.

היא נותנת לי אומץ להפרד מדברים שהם כבר לא אני ומאפשרת לי להיות מי שאני באמת.

הרגישות היא זו שמאפשרת לי לזקק את המהות שלי.

כל פעם…

מחדש.

אפילוג

על פרוייקט האיימיש שלי אני חולמת כבר שנה.

דמיינתי אותו בראש, ידעתי בדיוק איך הוא יראה וידעתי שהוא יקרה ברגע הנכון.

ידעתי שהדבר הכל כך ברור לי באיימיש מעבר לסיפור המרתק שלהם הוא קודם כל המראה שלהם, הנוכחות, המבט והעוצמות שלהם כל מה שזה משדר ביחד.

מעבר לכל הסגירות והצניעות מתחבאת שם המון מיניות ותשוקה ומשהו שרוצה מרחב ולא יכול…

לא בכדי האיימיש הם מקור השראה בלתי נדלה למעצבים מכל העולם בכל תחום אפשרי.

הם השראה עצומה.

לא סתם נמשכתי אליהם גם מהמקום של המעצבת שבי וגם מתוך סקרנות לפצח משהו אפילו קטן מהמהות שלהם, מהמהות שלי, דרכם.

תודה ענקית לכל האנשים המופלאים שהשתתפו בפרוייקט האיימיש.
מזמינה אתכם להכיר אותם מקרוב בפוסט מיוחד של מאחורי הקלעים: לצלם חלום The Amish project (האָיימִישׁ מאחורי הקלעים)

צלמת הפרוייקט – אביטל אנגל
סטייליסטית  – הילה חילו עמרני
מאפרת – לירון חרט

דוגמנים
הגר אשחר ניר
לירון אלעד
סיגל הר ציון
עודד טלמור
והילדים נטע וניצן

תודה שהייתם כולכם עבורי איימישים לכמה שעות, שאפשרתם לי להתחבר לעצמי ממקומות שכבר שכחתי.

שגרמתם לי להתגעגע לאופנה ולעיצוב ולזכור שגם הם חלק בלתי נפרד ממי שאני.

מהמהות שלי.

את הפוסט הזה אני מקדישה באהבה רבה ליעל ואן שפיגל שמעבר לים.

The Amish Project

מזמינה אתכם לקבל השראה בלוח מיוחד וחגיגי  The Amish Project  כאן תוכלו לראות את כל תמונות הפרוייקט גם כאלה שלא עלו בפוסט!

אז תגידו…

מהות. מהי המהות שלכם? מה מרכיב אותה בכמה מילים? יודעים להגיד? להרגיש?

מהי המילה הזו עבורכם? סיפורים על כת האיימיש? 

בא לכם לפעמים להיות ב”סרט”, לקפוץ למציאות אחרת לכמה שעות ? אולי ליותר?  להרגיש לרגע מישהו אחר?

האם הייתם מחליפים את החיים שלכם לפרק זמן קצוב עם חיים של מישהו אחר? אולי חיים במקום אחר? מתנהגים אחרת?

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂  זה אף פעם לא מובן לי מאליו.

מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.  

מוזמנים להרשם לבלוג שלי  ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.

שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…

אתם ההשראה שלי!

תמרי סלונים ליבס 

קולאז’ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות