העטיפה בצבע תכלת של התקליט הזה שיגעה אותי. כל ההורמונים שלי היו משתוללים.
הוא צולם בה לבוש כפיראט וכל פעם הייתי מחסירה פעימה מהיופי שלו. מהבגדים שלו. מהשירים שלו ושל הנמלים.
אדם אנט והנמלים. Stand and deliver
הייתי מפנטזת שהוא מגיע אליי הביתה לרחוב ריינס בתל אביב ואומר לי במבטא בריטי סקסי: Come on baby, נוסעים ללונדון. You and me. עם הנמלים או בלעדיהם מה שתחליטי.
ומה אני אגיד לאמא שלי שאלתי אותו בפנטזייה הזו, אני עוד בפיז’מה…
הוא הסתכל אליי בעיניים הממיסות שלו ואמר לי: Tell your Mommy you are safe with me
אמאאאא, אני צועקת לה מהחדר ומחזיקה לאדם חזק את היד עם כל הטבעות שלו. אני נוסעת עם אדם ללונדון.
כן כן ברור, תסעי ותהני היא הייתה עונה לי מהמטבח והייתי שומעת אותה צוחקת. היא כבר הכירה את כל השטויות שלי, את כל הפנטזיות כולן.
אדם אדם כמה הערצתי אותך, כמה חיכיתי לך ולא באת. לא אתה ולא הנמלים שלך.
באריזה של התקליט נשארת צעיר לנצח כמו בכל התמונות שאנחנו מסתכלים בהן שנים אחורנית.
קפסולת זמן שעצרה מלכת. תקופה שלא תחזור.
פוסטרים במקום קירות
תקופה היא זיכרון.
לפעמים זיכרון שרוצים להישאר בו לנצח ולא לשחרר. לפעמים זיכרון שאנחנו מעדיפים לא לזכור.
לפעמים אנחנו כמהים לחזור לכמה שעות לתקופה הזו. להיות בה, לנשום אותה, לראות בה אנשים שכבר לא איתנו. להרגיש את האוויר שהיה בה, את הריח, את הבגדים שהיו, לשמוע את השפה, לטעום את האוכל, להרגיש את הלב פועם אחרת.
להרגיש אותנו אחרת.
יש תקופות בחיי שיש לי מסך עליהן. מסך שקוף, לפעמים מעומעם, לפעמים כמעט אטום.
מסך שלא משנה כמה ארצה לשכוח את התקופה ההיא תמיד יש קצה חוט או נקודה שמסרבת ללכת, תמיד זה שם. עם המסך הזה שלא מרפה.
את חושבת שאת בת 16 אי שם באייטיז, אמרה לי מתקשרת לפני שנה. עם כל הקרעים בג’ינס שלך ועם התלתלים ועם הצחוק שלך…
“אני לא חושבת, אני בטוחה” עניתי לה בחיוך ממזרי.
כי אני, האמת… איפשהו נשארתי שם, בלב שלי בשנות השמונים.
עם אדם אנט ופול יאנג והחבורה שלי בתיכון שהייתה שורקת לי מלמטה, ועם Fame (איי אם גואינג טו ליב פוראבר) וסינדי לאופר ובוי ג’ורג’ ודוראן דוראן ומדנס ורקדני החצות של דיקסי… כל הזמרים והלהקות והתקליטים וקולנוע תל אביב וכיכר מלכי ישראל וכיכר אתרים ואיפור שחור ופוסטרים במקום קירות, ונשיקה ראשונה ואהבה ראשונה ותל אביב אחת שכל כולה הייתה עבורי קפסולה של אייטיז טהור.
תקופה שלא עזבה אותי מעולם.
אל תלכי.
תישארי…
המון תחרות אדומות
הכי אהבתי את המשביר לצרכן.
בחופשות כשהייתי עובדת אצל אבא שלי במשרד בשליחויות, הייתי עולה אחרי העבודה בשעה ארבע על קו חמש משדרות רוטשילד עד הדיזנגוף סנטר, יורדת בתחנה מול המשביר לצרכן ונכנסת להיכל הפאר הזה. אהבתי לבזבז שם את כל מה שהרווחתי.
רחבת הכניסה בקומה הראשונה של המשביר הייתה מנצנצת לי כמו כוכב שביט.
רצפת השיש המבריקה, תאורת הניאון שהייתה משתקפת ברצפה, המוכרות, המוסיקה הנעימה, המזגן המקפיא…
דוכני הקוסמטיקה, מחלקת כלי הבית, מחלקת הצעצועים והבגדים והרהיטים… והחשמל…
תמרי בארץ הפלאות.
השירותים במשביר עם המראות הגדולות שעל הקיר, עם המכשיר הזה שייבש לי את הידיים בפן נעים כזה והסבון הוורוד שיצא בלחיצה מהמתקן בקיר.
אמריקה בתל אביב.
למשביר היה ריח שאני זוכרת עד היום. ריח של טקסטיל מעורב עם ריח של מזגן ביחד עם ריח של סיגריות ובושם.
כשהייתי מסיימת עם המשביר הייתי מטיילת בדיזנגוף סנטר.
כשהדזנגוף סנטר היה חדש, הייתי הולכת אליו כמעט כל יום.
נפעמת מהגודל ומזה שיש לנו בתל אביב מרכז קניות… מרחק הליכה מהבית שלי.
לא כל כך הבנתי אז מה זה מרכז קניות ואיך הוא אמור להיראות אבל כל כניסה שלי לדיזנגוף סנטר הייתה בשבילי התרגשות גדולה.
כל פעם מחדש.
אהבתי לרדת במדרגות הנעות ולעלות, ושוב לרדת, ושוב לעלות עד שהייתי מגיעה לשבילים המעוקלים בקומה העליונה. אלה שלא הרבה טרחו להגיע אליהם.
היו שם גם כל מיני מעברים פחות ידועים בסנטר הזה, יותר חשוכים. עם כל מיני חנויות מוזרות לשיניים תותבות, להלבשה תחתונה עם המון תחרות אדומות וחוטים, חנויות של פאות, של קעקועים.
דאון טאון באפ טאון.
האמת שהוא היה מרגש אותי, הדיזנגוף סנטר הזה אבל לא ממש אהבתי אותו וגם לא אוהבת אותו עד היום. אין לי הסבר למה. פשוט לא.
ועדיין… הוא היה וישאר אחד המקומות שהכי מזכירים לי את שנות השמונים.
את האייטיז שלי.
אני לא צריכה הרבה בשביל להפעיל את הסרט הזה מחדש
איך אפשר לתאר במילים תקופה שצרובה לנו חזק בגוף ובראש?
תקופה היא פרק זמן משמעותי שעבר, פרק זמן שמשאיר לנו משהו לזכור. להיזכר. להתגעגע. או לשכוח בה הכול. כאילו מעולם לא הייתה.
תקופה יכולה להיות חודש או חודשיים, עשור, מאה שלמה, אלף שלם, אלפים, מיליון…
ומה קורה אי שם בחלל? מהי תקופה שם? איך זה מרגיש לעבור מאה שנים בחלל או יותר…
ומה עם דאג וטוני ומנהרת הזמן? איך זה הגיוני שהם נסעו בזמן לתקופת הצלבנים ובמקביל הכול המשיך כאן כרגיל? יקומים מקבילים? יש דבר כזה? ההייתי או חלמתי חלום במנהרת הזמן?
אנחנו לא חייבים להיוולד בתקופה בשביל לזכור אותה. יש תקופה שאתה מרגיש חיבור חזק אליה גם אם לא נולדת בה.
אין לזה הסבר אבל ככה זה. לפעמים אנחנו מרגישים שנולדנו במאה הלא נכונה, בעשור הלא נכון, בתקופה שלא מתאימה לנו ואנחנו מרגישים שאנחנו שייכים לתקופה אחרת, שהיינו רוצים להיוולד בזמן אחר.
תקופה שחוויתי בה משהו משמעותי נשארת אצלי חזק בראש.
חיה ובועטת כמו סרט טוב שראיתי ואני לא צריכה הרבה בשביל להפעיל את הסרט הזה מחדש.
זו יכולה להיות מילה, מחשבה, בגד, שיר, מישהו שפגשתי, מילה שאמרו לי או פשוט געגוע להיזכר בה לרגע. לקרוא לה שתחזור.
תקופה נשארת לנו בראש ב- Freeze, הקפאה של רגע שבלחיצת כפתור הכול יימס ויתחיל לנוע לנו מחדש, כמו בסרט.
במקרה שלי סרט יותר מכל דבר יכול להמחיש לי תקופה. לשחזר אותה עד דקויות דקות ועדינות. בקול, בצבע, במראות.
לתת לי להתבונן ממש מקרוב על זמן או מקום שמעולם לא חייתי בו או חוויתי אותו כאילו אני שם בפנים. במנהרת הזמן הזו.
כשאני חושבת על תקופה שחוויתי, הדבר הראשון שעולה בי אלו הבגדים, התסרוקות, איך אנשים נראו, הריחות, הרחובות, התחבורה, השפה המאורעות שקרו בה… והכל מתחבר לזיכרון אחד ויחיד שהוא מיוחד רק לי.
בסופו של דבר כולנו חווים תקופה באופן שונה לחלוטין, כולנו רואים אחרת את “הסרט” התקופתי הזה שלנו.
משאירה והולכת ככה סתם
אני משאירה אותך כאן לתקופה ואז אחזור לקחת אותך.
והיא נסעה. לפרנקפורט.
היה לי מסובך להגות את העיר הזו, פרנקפורט. אבל היא תמיד נשמעה לי כעיר מאוד מורכבת הפרנקפורט הזו. לא חיבבתי אותה.
ומה היא הרגישה כשהיא אמרה לה את זה, דודה דט שלה ומה זה תקופה קצרה או ארוכה לילדה כל כך קטנה שאין לה אמא או אבא רק סבא שמעולם היא לא ראתה בתוך כל ההרים האלה והעיזים והירוק והשלג.
מה היא הרגישה?
הלב שלי היה מתכווץ יחד איתה ברגע הזה שהשאירו אותה שם, בלא נודע.
היידי בת ההרים האהובה שלי…
כמה פעמים הקשבתי לסיפור עלייך. אמא שלי כבר ידעה שאם סיפור אז כנראה שזו תהיי את. היא הייתה מקריאה לי אותו שוב ושוב.
היידי, תמיד בכיתי ברגע הזה שדודה דט השאירה אותך אצל סבא נרגן שמעולם לא הכרת והלכה… מי יודע לכמה זמן.
תמיד ניסיתי לדמיין אותי כילדה קטנה בהרים האלה, בלי אמא ואבא, מחכה תקופה לא ברורה לדודה שלי שתיקח אותי משם בחזרה.
מעולם לא הצלחתי לדמיין את זה עד הסוף. לא הייתי מסוגלת להבין את התחושה הזו. את החיכיון הזה, את פרק הזמן הלא מוגדר הזה… פרק זמן שלאט לאט התחלף לו לציפייה שדודה דט תשאיר אותה שם בהרים ולא תשוב.
כילדה קטנה שבוע יכול היה להיות עבורי תקופה ארוכה. גם יום, גם שעה, גם חודש, כשחיכיתי למשהו או למישהו הכול היה זז לאט לאט.
גם כשאנחנו מתבגרים התקופות בחיינו בהן אנו מחכים למשהו או למישהו עוברות לאט וכשטוב לנו עם מישהו או במשהו הכול עובר לנו מהר.
כי מהי תקופה אם לא פרספקטיבה של כל אחד ואחת מאיתנו.
מי אמר שתקופה שייכת רק להיסטוריה, להיסטוריונים, משהו שיש לו טווח של מכאן עד כאן… מי ומה מחליט עבורי מהי תקופה בחיי.
האם אלו מאורעות העולם? ספירת המאות? אני?
מסתבר שהכול יחד.
חותמת עם המספר שמונים
אייטיז. או אייטיס. או שנות השמונים.
עשור מיוחד במינו עבורי. חלק ממהותי. ממי שאני. משהו שנשאר בי ולא הולך.
אני בטוחה שכשנולדתי שמו לי על הלב חותמת עם המספר שמונים בצבע צהוב זרחן ונקודה גדולה אחרי.
ולא שאני לא מחבבת עוד עשורים, או תקופות. אני כן. באמת שכן.
הייתי שמחה להיות לכמה שעות בתקופת הרנסאנס, או בשנות העשרים, או בתקופה של רובין הוד בעיקר בשביל הבגדים וההרפתקאות והתככים והמזימות והסוסים והאבירים והדרמות שנראים בסרטים כל כך מסעירים ומהפנטים.
כשאני קוראת לעומק מה באמת התרחש שם, אני מעדיפה להישאר בתקופה שלי. בכאן ובעכשיו.
האייטיז זה עשור ההתבגרות שלי וגיל ההתבגרות זו תקופה שאנחנו זוכרים את ריח הזיעה שלה עד כלות, בין אם נרצה ובין אם לא, זוכרים את הווייתה בחיינו לטוב ולרע.
גם את הריח הפחות טוב.
“You want fame? Well, fame costs. And right here is where you start paying… in sweat.” ~ Miss Grant/Fame
הייתה באייטיז שלי תמימות, היו בה גם מאורעות לא פשוטים בארץ ובעולם.
זו תקופה שהעיניים שלי זוכרות בה המון צבעים. אופנה די הזויה, תסרוקות לא אפשריות, רוח שטות מגניבה (“מגניב” נולד שם באייטיז)ומוסיקה בריטית קלילה שהייתי מקליטה בטייפ דאבל קאסט שלי. המון זמרים ולהקות שהערצתי עד כלות והרבה כאלה שגם לא.
רגעי תהילה קטנים שעשו לי אושר גדול וגם הרבה דמעות שזלגו באייטיז שלי, הרבה צחוקים, נערה מתבגרת, בנים, בנות, חטיבה, תיכון, בגרויות.
אמא שלא הבינה אותי וכל כך הבינה, חברות שהלכו חברות שנשארו, טירונות אחת, חבר ראשון, נשיקה ראשונה ותל אביב שלי האהובה שתמיד הייתה תפאורה נפלאה לכל הדבר הזה.
תפאורה בלתי נשכחת.
והכול מתערבב לי עם הכול לתמהיל הפרטי הזה שלי שנקרא: תקופה.
משהו שהיה, שלא ישוב ושמעולם לא הלך.
בשביל מה צריך את זה? אפשר הרי לזכור הכול בראש
אני הופכת דף באלבום והבטן שלי מתהפכת.
והופכת עוד דף…
ההורים היקרים שלי אי שם בצבא. בשחור לבן. יפים ואוהבים.
ואני קטנה, ממש קטנה והאחים שלי לידי וכולנו בדירה שלנו בתל אביב עם אמא ואבא והכלב שלנו בוקי.
ואז כבר לא. לא כולם בתמונות. משהו קרה. התמונות משתנות בדפים הבאים.
ואני גדלה בתמונות האלה מילדה בשחור לבן לילדה בצבע.
ואני בכיתה א’ ועוד כמה דפים ואני כבר בכיתה ו’.
והנה תמונות של רחוב ריינס שגדלתי בו ותמונות מכיכר אתרים עם החברים שלי מהתיכון עם חוף גורדון ברקע. ושדרות בן גוריון, ורחוב דיזינגוף.
תמונות מכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין) עם החברה שלי ההיא שאין לי כבר מושג מה איתה היום…
ובהינף של עוד דף באלבום אני כבר מסיימת כיתה י”ב.
והנה האלבום שלי מהצבא, מהלימודים…
האנשים משתנים בתמונות שלי, הבגדים שלי, המבט בעיניים והנה אני והחבר הראשון שלי ועוד חבר ועוד אחד והנה ההוא שבתמונה ההיא כבר ידעתי שהוא יהיה שלי.
איך אפשר להעביר עשורים שלמים, חיים שלמים, תקופה שלמה רק מלהפוך דף באלבום… מסתבר שאפשר.
ואני מסתכלת בסרטים.
בסרט החתונה שלי ובסרט הברית של הבן שלי ובסרטונים הקטנים שצילמתי באילת את הגוזלים שלי והטיולים שלנו.
הכלניות נשארו סגולות ואדומות בתמונות הטיולים שלנו והחיטה צומחת שוב והנוף אולי קצת השתנה אבל הוא עדיין דומה למה שאני זוכרת.
איפה כל האנשים שהיו בחתונה שלי. חלקם כבר לא פה, חלקם עוד כאן אבל הם נראים אחרת, התבגרו.
והילדים שהיו בחתונה כבר צמחו, סיימו צבא, לחלקם כבר יש סרט חתונה משל עצמם. ילדים משלהם.
ואני מדפדפת באלבום של הילדים שלי. כמה הם קטנים ומתוקים.
מסיבות בגן, בכיתה, תמונות עם אמא ואבא, עם סבא ועם סבתא ויש אנשים שהם אפילו לא זכו להכיר.
והילדים שלי בהינף של דף גדלים בשנה ובשנתיים ובשלוש ובעשר וגם אני גדלה איתם, מתבגרת, עוברת את התקופות שלי בחיי.
ומה היא תמונה אם לא הקפאה של תקופה, של רגע, של זיכרון.
תקופה שתישאר למזכרת, כך בדיוק כמו שהיא הייתה ברגע ההוא. בשנייה ההיא. רגע שלא יחזור לעולם. ששום רגע לא ישתווה לו. כי שנייה אחרי, זה כבר זמן אחר, הבזק אחר של אור, הבעה אחרת, תחושה אחרת…
תקופה אחרת.
אני אחרת.
אם אפשר היה לעצור את הזמן. אם.
אם אפשר היה להושיט יד לשעה אחת לתקופה שאהבנו. אם.
אם אפשר היה לקחת מסע בזמן לתקופה לא מוכרת. אם.
אם אפשר?
הייתם?
פרוייקט דיזינגוף סנטר
על תל אביב שלי כתבתי כאן בבלוג את אחד הפוסטים היפים שלי תוכלו לקרוא אותו כאן וכבר הרבה זמן שרציתי לצלם את תל אביב שלי, את הסביבה שגדלתי בה.
להתבונן בה שוב מחדש, לשהות בה ממקום אחר בחיי, לנסות לחזור בזמן. במנהרת הזמן הפרטית שלי.
רציתי לבדוק אם אוכל להרגיש אפילו לרגע, את התחושה הזו בגוף שהרגשתי לפני שלושים שנה כשהייתי מסתובבת ברחובות שלה וחיה את חיי.
ידעתי שזה יקרה, אבל ידעתי שאצטרך למשימה הזו מישהו שיחלוק איתי אהבה עזה למילים: עיר, אנשים, מקום וזמן.
רציתי לטייל בכל המקומות שהיו נוף ילדותי, שכל כך השתנו וכל כך לא, מקומות שהיו אז מפת החיים היום יומית שלי.
מכאן לשם משם לכאן. מהסנטר לריינס, מריינס לכיכר אתרים, לדיזינגוף… לכיכר רבין, לשדרה… וחוזר חלילה.
עד היום כשאני באה למקומות האלה הלב שלי מתרחב, והבטן שלי קצת מתגעגעת במיוחד כשהיד שלי אוחזת ביד של הילדים שלי ואני לא מאמינה שממש לא מזמן הייתי אוחזת ממש כאן את היד של אמא שלי.
את איתן ריקליס הכרתי בפייסבוק לפני כשנתיים
איתן הוא צלם סטילס וקולנוע, בוגר NYU Tisch School of The Arts והבעלים של
Eitan Riklis Photography – Stills in Motion.
מעביר סדנאות של צילום אורבני בתל אביב ובניו יורק במסגרת חוויית צילום אורבני – New York Frame Of Mind.
הוא צלם נפלא ומוכשר עם עין מיוחדת וחדה ושנינו חולקים אהבה ענקית לעיר אחת ושמה ניו יורק שגם עליה כתבתי כאן ועוד עיר אחת ששמה תל אביב ובכלל למילה: עיר. והיה לי ברור כבר תקופה ארוכה שאיתן הוא הצלם שאבחר לצילום הפוסט שלי.
יום הצילומים שלנו התחיל בכיכר רבין, המשיך לשדרות בן גוריון משם לבית שבו גדלתי ריינס 53, משם שוב לשדרות בן גוריון בואך כיכר אתרים… חוף גורדון, רחוב דיזנגוף, דיזנגוף סנטר… לופ שלם של חיי בשתיים עשרה שעות של הליכה וצילומים בלתי פוסקים.
דיברנו הרבה על צילום, על הקפאה של זמן וממש לפני שהגענו לסנטר לקראת ערב שאלתי את איתן מה זה תקופה עבורו והוא אמר: זיכרון.
זיכרון שיכול להישאר לנו במוסיקה, בבגדים, באנשים שהכרנו… אבל מעל הכול בתחושה חזקה מאוד בגוף של משהו שנשאר בנו לתמיד ואנחנו לא רוצים להיפרד ממנו, לא יכולים גם אם נרצה.
הדבר הכי חזק שהרגשתי ביום הזה שבאמת זה אפשרי.
לחזור לרגע ולהרגיש תקופה כמו אז. חודרת לי לגוף לכמה שניות, מרגשת אותי, מעוררת משמחת.
הייתה לי חוויה נדירה וחד פעמית לראות צלם מוכשר כמו איתן בעבודה. מקפיא לי את הרגע, את העיר שלי איתי ובלעדיי.
כמה דיוק כמה רגישות, כמה אהבה למה שהוא עושה. כמה כשרון.
צילום זה state of mind
גם תקופה…
צילום: תמרי סלונים ליבס
The Dizengof center project
מזמינה אתכם ללוח חדש בפינטרסט שלי. לוח ששמו כשם הפרוייקט Dizengof center project.
לוח שבו שבו תוכלו להסתכל בכל התמונות הנהדרות שצילם איתן ריקליס לפרוייקט דיזינגוף סנטר, גם כאלה שמפאת המקום לא שובצו כאן בפוסט.
אל תפספסו, הרבה השראה יש שם…
אז ספרו לי…
מה המילה תקופה עושה לכם בגוף? בלב? בראש? האם יש תקופה שהייתם רוצים לחזור אליה אפילו לכמה שעות ולמה?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי!
תמרי סלונים ליבס
מקדישה את הפוסט הזה באהבה ענקית ל – עפרה לרנר, טלי סלונים שפט , הדס הול (מותק)
ולחברתי לאייטיז שרית שחף שבלעדייה האייטיז שלי לא היה מה שהוא היה…
כל התמונות בפוסט זה צולמו ע”י איתן ריקליס כל הזכויות שמורות ©
תמונה של איתן ריקליס צילום: TAMARIANDME כל הזכויות שמורות ©
פאות: חנות “Tresim” דיזינגוף סנטר
תקליטים: “האוזן השלישית”, תל אביב