העטיפה בצבע תכלת של התקליט הזה שיגעה אותי. כל ההורמונים שלי היו משתוללים.
הוא צולם בה לבוש כפיראט וכל פעם הייתי מחסירה פעימה מהיופי שלו. מהבגדים שלו. מהשירים שלו ושל הנמלים.
אדם אנט והנמלים. Stand and deliver
הייתי מפנטזת שהוא מגיע אליי הביתה לרחוב ריינס בתל אביב ואומר לי במבטא בריטי סקסי: Come on baby, נוסעים ללונדון. You and me. עם הנמלים או בלעדיהם מה שתחליטי.
ומה אני אגיד לאמא שלי שאלתי אותו בפנטזייה הזו, אני עוד בפיז’מה…
הוא הסתכל אליי בעיניים הממיסות שלו ואמר לי: Tell your Mommy you are safe with me
אמאאאא, אני צועקת לה מהחדר ומחזיקה לאדם חזק את היד עם כל הטבעות שלו. אני נוסעת עם אדם ללונדון.
כן כן ברור, תסעי ותהני היא הייתה עונה לי מהמטבח והייתי שומעת אותה צוחקת. היא כבר הכירה את כל השטויות שלי, את כל הפנטזיות כולן.
אדם אדם כמה הערצתי אותך, כמה חיכיתי לך ולא באת. לא אתה ולא הנמלים שלך.
באריזה של התקליט נשארת צעיר לנצח כמו בכל התמונות שאנחנו מסתכלים בהן שנים אחורנית.
קפסולת זמן שעצרה מלכת. תקופה שלא תחזור.
פוסטרים במקום קירות
תקופה היא זיכרון.
לפעמים זיכרון שרוצים להישאר בו לנצח ולא לשחרר. לפעמים זיכרון שאנחנו מעדיפים לא לזכור.
לפעמים אנחנו כמהים לחזור לכמה שעות לתקופה הזו. להיות בה, לנשום אותה, לראות בה אנשים שכבר לא איתנו. להרגיש את האוויר שהיה בה, את הריח, את הבגדים שהיו, לשמוע את השפה, לטעום את האוכל, להרגיש את הלב פועם אחרת.
להרגיש אותנו אחרת.
יש תקופות בחיי שיש לי מסך עליהן. מסך שקוף, לפעמים מעומעם, לפעמים כמעט אטום.
מסך שלא משנה כמה ארצה לשכוח את התקופה ההיא תמיד יש קצה חוט או נקודה שמסרבת ללכת, תמיד זה שם. עם המסך הזה שלא מרפה.
את חושבת שאת בת 16 אי שם באייטיז, אמרה לי מתקשרת לפני שנה. עם כל הקרעים בג’ינס שלך ועם התלתלים ועם הצחוק שלך…
“אני לא חושבת, אני בטוחה” עניתי לה בחיוך ממזרי.
כי אני, האמת… איפשהו נשארתי שם, בלב שלי בשנות השמונים.
עם אדם אנט ופול יאנג והחבורה שלי בתיכון שהייתה שורקת לי מלמטה, ועם Fame (איי אם גואינג טו ליב פוראבר) וסינדי לאופר ובוי ג’ורג’ ודוראן דוראן ומדנס ורקדני החצות של דיקסי… כל הזמרים והלהקות והתקליטים וקולנוע תל אביב וכיכר מלכי ישראל וכיכר אתרים ואיפור שחור ופוסטרים במקום קירות, ונשיקה ראשונה ואהבה ראשונה ותל אביב אחת שכל כולה הייתה עבורי קפסולה של אייטיז טהור.
תקופה שלא עזבה אותי מעולם.
אל תלכי.
תישארי…
המון תחרות אדומות
הכי אהבתי את המשביר לצרכן.
בחופשות כשהייתי עובדת אצל אבא שלי במשרד בשליחויות, הייתי עולה אחרי העבודה בשעה ארבע על קו חמש משדרות רוטשילד עד הדיזנגוף סנטר, יורדת בתחנה מול המשביר לצרכן ונכנסת להיכל הפאר הזה. אהבתי לבזבז שם את כל מה שהרווחתי.
רחבת הכניסה בקומה הראשונה של המשביר הייתה מנצנצת לי כמו כוכב שביט.
רצפת השיש המבריקה, תאורת הניאון שהייתה משתקפת ברצפה, המוכרות, המוסיקה הנעימה, המזגן המקפיא…
דוכני הקוסמטיקה, מחלקת כלי הבית, מחלקת הצעצועים והבגדים והרהיטים… והחשמל…
תמרי בארץ הפלאות.
השירותים במשביר עם המראות הגדולות שעל הקיר, עם המכשיר הזה שייבש לי את הידיים בפן נעים כזה והסבון הוורוד שיצא בלחיצה מהמתקן בקיר.
אמריקה בתל אביב.
למשביר היה ריח שאני זוכרת עד היום. ריח של טקסטיל מעורב עם ריח של מזגן ביחד עם ריח של סיגריות ובושם.
כשהייתי מסיימת עם המשביר הייתי מטיילת בדיזנגוף סנטר.
כשהדזנגוף סנטר היה חדש, הייתי הולכת אליו כמעט כל יום.
נפעמת מהגודל ומזה שיש לנו בתל אביב מרכז קניות… מרחק הליכה מהבית שלי.
לא כל כך הבנתי אז מה זה מרכז קניות ואיך הוא אמור להיראות אבל כל כניסה שלי לדיזנגוף סנטר הייתה בשבילי התרגשות גדולה.
כל פעם מחדש.
אהבתי לרדת במדרגות הנעות ולעלות, ושוב לרדת, ושוב לעלות עד שהייתי מגיעה לשבילים המעוקלים בקומה העליונה. אלה שלא הרבה טרחו להגיע אליהם.
היו שם גם כל מיני מעברים פחות ידועים בסנטר הזה, יותר חשוכים. עם כל מיני חנויות מוזרות לשיניים תותבות, להלבשה תחתונה עם המון תחרות אדומות וחוטים, חנויות של פאות, של קעקועים.
דאון טאון באפ טאון.
האמת שהוא היה מרגש אותי, הדיזנגוף סנטר הזה אבל לא ממש אהבתי אותו וגם לא אוהבת אותו עד היום. אין לי הסבר למה. פשוט לא.
ועדיין… הוא היה וישאר אחד המקומות שהכי מזכירים לי את שנות השמונים.
את האייטיז שלי.
אני לא צריכה הרבה בשביל להפעיל את הסרט הזה מחדש
איך אפשר לתאר במילים תקופה שצרובה לנו חזק בגוף ובראש?
תקופה היא פרק זמן משמעותי שעבר, פרק זמן שמשאיר לנו משהו לזכור. להיזכר. להתגעגע. או לשכוח בה הכול. כאילו מעולם לא הייתה.
תקופה יכולה להיות חודש או חודשיים, עשור, מאה שלמה, אלף שלם, אלפים, מיליון…
ומה קורה אי שם בחלל? מהי תקופה שם? איך זה מרגיש לעבור מאה שנים בחלל או יותר…
ומה עם דאג וטוני ומנהרת הזמן? איך זה הגיוני שהם נסעו בזמן לתקופת הצלבנים ובמקביל הכול המשיך כאן כרגיל? יקומים מקבילים? יש דבר כזה? ההייתי או חלמתי חלום במנהרת הזמן?
אנחנו לא חייבים להיוולד בתקופה בשביל לזכור אותה. יש תקופה שאתה מרגיש חיבור חזק אליה גם אם לא נולדת בה.
אין לזה הסבר אבל ככה זה. לפעמים אנחנו מרגישים שנולדנו במאה הלא נכונה, בעשור הלא נכון, בתקופה שלא מתאימה לנו ואנחנו מרגישים שאנחנו שייכים לתקופה אחרת, שהיינו רוצים להיוולד בזמן אחר.
תקופה שחוויתי בה משהו משמעותי נשארת אצלי חזק בראש.
חיה ובועטת כמו סרט טוב שראיתי ואני לא צריכה הרבה בשביל להפעיל את הסרט הזה מחדש.
זו יכולה להיות מילה, מחשבה, בגד, שיר, מישהו שפגשתי, מילה שאמרו לי או פשוט געגוע להיזכר בה לרגע. לקרוא לה שתחזור.
תקופה נשארת לנו בראש ב- Freeze, הקפאה של רגע שבלחיצת כפתור הכול יימס ויתחיל לנוע לנו מחדש, כמו בסרט.
במקרה שלי סרט יותר מכל דבר יכול להמחיש לי תקופה. לשחזר אותה עד דקויות דקות ועדינות. בקול, בצבע, במראות.
לתת לי להתבונן ממש מקרוב על זמן או מקום שמעולם לא חייתי בו או חוויתי אותו כאילו אני שם בפנים. במנהרת הזמן הזו.
כשאני חושבת על תקופה שחוויתי, הדבר הראשון שעולה בי אלו הבגדים, התסרוקות, איך אנשים נראו, הריחות, הרחובות, התחבורה, השפה המאורעות שקרו בה… והכל מתחבר לזיכרון אחד ויחיד שהוא מיוחד רק לי.
בסופו של דבר כולנו חווים תקופה באופן שונה לחלוטין, כולנו רואים אחרת את “הסרט” התקופתי הזה שלנו.
משאירה והולכת ככה סתם
אני משאירה אותך כאן לתקופה ואז אחזור לקחת אותך.
והיא נסעה. לפרנקפורט.
היה לי מסובך להגות את העיר הזו, פרנקפורט. אבל היא תמיד נשמעה לי כעיר מאוד מורכבת הפרנקפורט הזו. לא חיבבתי אותה.
ומה היא הרגישה כשהיא אמרה לה את זה, דודה דט שלה ומה זה תקופה קצרה או ארוכה לילדה כל כך קטנה שאין לה אמא או אבא רק סבא שמעולם היא לא ראתה בתוך כל ההרים האלה והעיזים והירוק והשלג.
מה היא הרגישה?
הלב שלי היה מתכווץ יחד איתה ברגע הזה שהשאירו אותה שם, בלא נודע.
היידי בת ההרים האהובה שלי…
כמה פעמים הקשבתי לסיפור עלייך. אמא שלי כבר ידעה שאם סיפור אז כנראה שזו תהיי את. היא הייתה מקריאה לי אותו שוב ושוב.
היידי, תמיד בכיתי ברגע הזה שדודה דט השאירה אותך אצל סבא נרגן שמעולם לא הכרת והלכה… מי יודע לכמה זמן.
תמיד ניסיתי לדמיין אותי כילדה קטנה בהרים האלה, בלי אמא ואבא, מחכה תקופה לא ברורה לדודה שלי שתיקח אותי משם בחזרה.
מעולם לא הצלחתי לדמיין את זה עד הסוף. לא הייתי מסוגלת להבין את התחושה הזו. את החיכיון הזה, את פרק הזמן הלא מוגדר הזה… פרק זמן שלאט לאט התחלף לו לציפייה שדודה דט תשאיר אותה שם בהרים ולא תשוב.
כילדה קטנה שבוע יכול היה להיות עבורי תקופה ארוכה. גם יום, גם שעה, גם חודש, כשחיכיתי למשהו או למישהו הכול היה זז לאט לאט.
גם כשאנחנו מתבגרים התקופות בחיינו בהן אנו מחכים למשהו או למישהו עוברות לאט וכשטוב לנו עם מישהו או במשהו הכול עובר לנו מהר.
כי מהי תקופה אם לא פרספקטיבה של כל אחד ואחת מאיתנו.
מי אמר שתקופה שייכת רק להיסטוריה, להיסטוריונים, משהו שיש לו טווח של מכאן עד כאן… מי ומה מחליט עבורי מהי תקופה בחיי.
האם אלו מאורעות העולם? ספירת המאות? אני?
מסתבר שהכול יחד.
חותמת עם המספר שמונים
אייטיז. או אייטיס. או שנות השמונים.
עשור מיוחד במינו עבורי. חלק ממהותי. ממי שאני. משהו שנשאר בי ולא הולך.
אני בטוחה שכשנולדתי שמו לי על הלב חותמת עם המספר שמונים בצבע צהוב זרחן ונקודה גדולה אחרי.
ולא שאני לא מחבבת עוד עשורים, או תקופות. אני כן. באמת שכן.
הייתי שמחה להיות לכמה שעות בתקופת הרנסאנס, או בשנות העשרים, או בתקופה של רובין הוד בעיקר בשביל הבגדים וההרפתקאות והתככים והמזימות והסוסים והאבירים והדרמות שנראים בסרטים כל כך מסעירים ומהפנטים.
כשאני קוראת לעומק מה באמת התרחש שם, אני מעדיפה להישאר בתקופה שלי. בכאן ובעכשיו.
האייטיז זה עשור ההתבגרות שלי וגיל ההתבגרות זו תקופה שאנחנו זוכרים את ריח הזיעה שלה עד כלות, בין אם נרצה ובין אם לא, זוכרים את הווייתה בחיינו לטוב ולרע.
גם את הריח הפחות טוב.
“You want fame? Well, fame costs. And right here is where you start paying… in sweat.” ~ Miss Grant/Fame
הייתה באייטיז שלי תמימות, היו בה גם מאורעות לא פשוטים בארץ ובעולם.
זו תקופה שהעיניים שלי זוכרות בה המון צבעים. אופנה די הזויה, תסרוקות לא אפשריות, רוח שטות מגניבה (“מגניב” נולד שם באייטיז)ומוסיקה בריטית קלילה שהייתי מקליטה בטייפ דאבל קאסט שלי. המון זמרים ולהקות שהערצתי עד כלות והרבה כאלה שגם לא.
רגעי תהילה קטנים שעשו לי אושר גדול וגם הרבה דמעות שזלגו באייטיז שלי, הרבה צחוקים, נערה מתבגרת, בנים, בנות, חטיבה, תיכון, בגרויות.
אמא שלא הבינה אותי וכל כך הבינה, חברות שהלכו חברות שנשארו, טירונות אחת, חבר ראשון, נשיקה ראשונה ותל אביב שלי האהובה שתמיד הייתה תפאורה נפלאה לכל הדבר הזה.
תפאורה בלתי נשכחת.
והכול מתערבב לי עם הכול לתמהיל הפרטי הזה שלי שנקרא: תקופה.
משהו שהיה, שלא ישוב ושמעולם לא הלך.
בשביל מה צריך את זה? אפשר הרי לזכור הכול בראש
אני הופכת דף באלבום והבטן שלי מתהפכת.
והופכת עוד דף…
ההורים היקרים שלי אי שם בצבא. בשחור לבן. יפים ואוהבים.
ואני קטנה, ממש קטנה והאחים שלי לידי וכולנו בדירה שלנו בתל אביב עם אמא ואבא והכלב שלנו בוקי.
ואז כבר לא. לא כולם בתמונות. משהו קרה. התמונות משתנות בדפים הבאים.
ואני גדלה בתמונות האלה מילדה בשחור לבן לילדה בצבע.
ואני בכיתה א’ ועוד כמה דפים ואני כבר בכיתה ו’.
והנה תמונות של רחוב ריינס שגדלתי בו ותמונות מכיכר אתרים עם החברים שלי מהתיכון עם חוף גורדון ברקע. ושדרות בן גוריון, ורחוב דיזינגוף.
תמונות מכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין) עם החברה שלי ההיא שאין לי כבר מושג מה איתה היום…
ובהינף של עוד דף באלבום אני כבר מסיימת כיתה י”ב.
והנה האלבום שלי מהצבא, מהלימודים…
האנשים משתנים בתמונות שלי, הבגדים שלי, המבט בעיניים והנה אני והחבר הראשון שלי ועוד חבר ועוד אחד והנה ההוא שבתמונה ההיא כבר ידעתי שהוא יהיה שלי.
איך אפשר להעביר עשורים שלמים, חיים שלמים, תקופה שלמה רק מלהפוך דף באלבום… מסתבר שאפשר.
ואני מסתכלת בסרטים.
בסרט החתונה שלי ובסרט הברית של הבן שלי ובסרטונים הקטנים שצילמתי באילת את הגוזלים שלי והטיולים שלנו.
הכלניות נשארו סגולות ואדומות בתמונות הטיולים שלנו והחיטה צומחת שוב והנוף אולי קצת השתנה אבל הוא עדיין דומה למה שאני זוכרת.
איפה כל האנשים שהיו בחתונה שלי. חלקם כבר לא פה, חלקם עוד כאן אבל הם נראים אחרת, התבגרו.
והילדים שהיו בחתונה כבר צמחו, סיימו צבא, לחלקם כבר יש סרט חתונה משל עצמם. ילדים משלהם.
ואני מדפדפת באלבום של הילדים שלי. כמה הם קטנים ומתוקים.
מסיבות בגן, בכיתה, תמונות עם אמא ואבא, עם סבא ועם סבתא ויש אנשים שהם אפילו לא זכו להכיר.
והילדים שלי בהינף של דף גדלים בשנה ובשנתיים ובשלוש ובעשר וגם אני גדלה איתם, מתבגרת, עוברת את התקופות שלי בחיי.
ומה היא תמונה אם לא הקפאה של תקופה, של רגע, של זיכרון.
תקופה שתישאר למזכרת, כך בדיוק כמו שהיא הייתה ברגע ההוא. בשנייה ההיא. רגע שלא יחזור לעולם. ששום רגע לא ישתווה לו. כי שנייה אחרי, זה כבר זמן אחר, הבזק אחר של אור, הבעה אחרת, תחושה אחרת…
תקופה אחרת.
אני אחרת.
אם אפשר היה לעצור את הזמן. אם.
אם אפשר היה להושיט יד לשעה אחת לתקופה שאהבנו. אם.
אם אפשר היה לקחת מסע בזמן לתקופה לא מוכרת. אם.
אם אפשר?
הייתם?
פרוייקט דיזינגוף סנטר
על תל אביב שלי כתבתי כאן בבלוג את אחד הפוסטים היפים שלי תוכלו לקרוא אותו כאן וכבר הרבה זמן שרציתי לצלם את תל אביב שלי, את הסביבה שגדלתי בה.
להתבונן בה שוב מחדש, לשהות בה ממקום אחר בחיי, לנסות לחזור בזמן. במנהרת הזמן הפרטית שלי.
רציתי לבדוק אם אוכל להרגיש אפילו לרגע, את התחושה הזו בגוף שהרגשתי לפני שלושים שנה כשהייתי מסתובבת ברחובות שלה וחיה את חיי.
ידעתי שזה יקרה, אבל ידעתי שאצטרך למשימה הזו מישהו שיחלוק איתי אהבה עזה למילים: עיר, אנשים, מקום וזמן.
רציתי לטייל בכל המקומות שהיו נוף ילדותי, שכל כך השתנו וכל כך לא, מקומות שהיו אז מפת החיים היום יומית שלי.
מכאן לשם משם לכאן. מהסנטר לריינס, מריינס לכיכר אתרים, לדיזינגוף… לכיכר רבין, לשדרה… וחוזר חלילה.
עד היום כשאני באה למקומות האלה הלב שלי מתרחב, והבטן שלי קצת מתגעגעת במיוחד כשהיד שלי אוחזת ביד של הילדים שלי ואני לא מאמינה שממש לא מזמן הייתי אוחזת ממש כאן את היד של אמא שלי.
את איתן ריקליס הכרתי בפייסבוק לפני כשנתיים
איתן הוא צלם סטילס וקולנוע, בוגר NYU Tisch School of The Arts והבעלים של
Eitan Riklis Photography – Stills in Motion.
מעביר סדנאות של צילום אורבני בתל אביב ובניו יורק במסגרת חוויית צילום אורבני – New York Frame Of Mind.
הוא צלם נפלא ומוכשר עם עין מיוחדת וחדה ושנינו חולקים אהבה ענקית לעיר אחת ושמה ניו יורק שגם עליה כתבתי כאן ועוד עיר אחת ששמה תל אביב ובכלל למילה: עיר. והיה לי ברור כבר תקופה ארוכה שאיתן הוא הצלם שאבחר לצילום הפוסט שלי.
יום הצילומים שלנו התחיל בכיכר רבין, המשיך לשדרות בן גוריון משם לבית שבו גדלתי ריינס 53, משם שוב לשדרות בן גוריון בואך כיכר אתרים… חוף גורדון, רחוב דיזנגוף, דיזנגוף סנטר… לופ שלם של חיי בשתיים עשרה שעות של הליכה וצילומים בלתי פוסקים.
דיברנו הרבה על צילום, על הקפאה של זמן וממש לפני שהגענו לסנטר לקראת ערב שאלתי את איתן מה זה תקופה עבורו והוא אמר: זיכרון.
זיכרון שיכול להישאר לנו במוסיקה, בבגדים, באנשים שהכרנו… אבל מעל הכול בתחושה חזקה מאוד בגוף של משהו שנשאר בנו לתמיד ואנחנו לא רוצים להיפרד ממנו, לא יכולים גם אם נרצה.
הדבר הכי חזק שהרגשתי ביום הזה שבאמת זה אפשרי.
לחזור לרגע ולהרגיש תקופה כמו אז. חודרת לי לגוף לכמה שניות, מרגשת אותי, מעוררת משמחת.
הייתה לי חוויה נדירה וחד פעמית לראות צלם מוכשר כמו איתן בעבודה. מקפיא לי את הרגע, את העיר שלי איתי ובלעדיי.
כמה דיוק כמה רגישות, כמה אהבה למה שהוא עושה. כמה כשרון.
צילום זה state of mind
גם תקופה…
צילום: תמרי סלונים ליבס
The Dizengof center project
מזמינה אתכם ללוח חדש בפינטרסט שלי. לוח ששמו כשם הפרוייקט Dizengof center project.
לוח שבו שבו תוכלו להסתכל בכל התמונות הנהדרות שצילם איתן ריקליס לפרוייקט דיזינגוף סנטר, גם כאלה שמפאת המקום לא שובצו כאן בפוסט.
אל תפספסו, הרבה השראה יש שם…
אז ספרו לי…
מה המילה תקופה עושה לכם בגוף? בלב? בראש? האם יש תקופה שהייתם רוצים לחזור אליה אפילו לכמה שעות ולמה?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי!
תמרי סלונים ליבס
מקדישה את הפוסט הזה באהבה ענקית ל – עפרה לרנר, טלי סלונים שפט , הדס הול (מותק)
ולחברתי לאייטיז שרית שחף שבלעדייה האייטיז שלי לא היה מה שהוא היה…
כל התמונות בפוסט זה צולמו ע”י איתן ריקליס כל הזכויות שמורות ©
תמונה של איתן ריקליס צילום: TAMARIANDME כל הזכויות שמורות ©
פאות: חנות “Tresim” דיזינגוף סנטר
תקליטים: “האוזן השלישית”, תל אביב
הזדהות עצומה. זה מה שאני מרגישה. האילו לקחת לי את המחשבות והפכת אותן למילים כתובות. גם אני בוגרת האייטיז וכל מילה שלך פשוט נכונה. דיזינגוף סנטר נמצא גם אצלי במקום בולט באייטיז – חוג תיאטרון באורנה פורת בקינג גורג, מפגשים בנוער רץ בבוגרשוב, חבר רציני שגר בסמטה ליד שד בן ציון….תמהיל האייטיז שלי…
כמה כייף להזכר איתך ולראות אותך כל כך יפה ונוכחת בפוסט הזה.
מיכלי, הזדהות זו בדיוק המילה שאני אוהבת!
כבר אמרתי לך לא פעם שאולי אפילו חלפנו זו ליד זו באייטיז אי שם בתל אביב? אני בטוחה שכן כי הסתובבנו תכופות באותם המקומות.
הלוואי ויכולנו לקפוץ קצת במנהרת הזמן לכמה שעות ולעשות יחד טיול במשביר לצרכן או בסנטר…
שמחה לגלות עלייך שהיית בחוג תיאטרון, האמת לא מפתיע… 🙂
תודה על המחמאות, לא היה לי פשוט להצטלם, לקח לי זמן להתבונן על עצמי בתמונות, להתרגל… ולהיות אמיצה לפרסם אותן כאן 🙂
מותק שלי איזה כבוד .
איזה פוסט נפלא שפוגש אותי בהמון נקודות בלי שהכרנו בכלל , איזה עשור מעולה היה לנו 🙂
אוהבת אותך !
מותק את בעצמך…
תודה הדסי, את השראה ענקית עבורי לתקופה הזו, ובכלל.
את דוברת את השפה שלי, שפת האייטיז. בשירים, בתוכניות בבגדים ובזכרונות.
שמחה להקדיש לך את הפוסט הזה, באהבה גדולה ואת יודעת מה השלב הבא? 🙂
מחכה ומצפה!! יהיה מ ד ל י ק !!
ממש הבוקר אמרתי לעצמי שהרבה זמן לא עלה משהו בבלוג שלך, והבה עכשיו אני דומעת מולו. יפה לך, העיר בה גדלת. יפה לך, השיער הפזור בשחור ולבן. יש כמה תמונות נהדרות ביותר בסט הזה של איתן. הפורטרטים שלך מדברים, והתמונה הזו בחנות התקליטים.. ובבית ילדותך…! כמה מרגשת התמונה הזו. גם אני רוצה לחזור אל הבנין הראשון שלי ולבדוק אם הספסלים עדיין שם.
בכל פעם שאת חולקת את מנהרת הזמן והמקום שלך, את שולחת יד אל הוויתי (הכה סנטימנטלית) ומעוררת בי געגוע עמוק ואהבה. תקופה. לא להאמין שאנחנו כאן כבר מספיק זמן, כדי להסתכל על החיים ולראות אותן במקבצי תקופות. דברים שרואות מכאן לא ראינו משם, ולכל דבר זמן ועת תחת השמים.
****************
א לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. {ס}
ב עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת
עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
ג עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.
ד עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק
עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.
ה עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים
עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
ו עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
ז עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.
ח עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם. {ס}
************
ולעתים, להתגעגע לכל אלה.
יולי יקרה לי מאוד,
המשפט הזה שלך: לא להאמין שאנחנו כאן כבר מספיק זמן, כדי להסתכל על החיים ולראות אותן במקבצי תקופות.
אני חושבת שזה משפט שאני שואלת את עצמי בערך פעם בכמה ימים, כאילו קראת את מחשבותיי. זה קורה לי בעיקר למול ילדיי שגדלים וצומחים וגם לפעמים כשאני מסתכלת על עצמי במראה. אני לא מבינה מה קורה כאן… לא מזמן הייתי אמא צעירה, נערה, חיילת ומי זו במראה? אני ? מסתבר שכן 🙂
היום אני כבר שלמה לקבל את זו שבמראה כי אני יודעת שהלב שלי פועם.
הוא חכם יותר, בוגר, יודע משהו על העולם הזה אבל הזיק הזה תמיד שם, הדופק המיוחד הזה שלי.
תודה על כל המחמאות, מחממת את ליבי, והקטע הזה מקוהלת אחד האהובים עליי ביותר. כל מילה ומילה.
אני אוהבת להתגעגע, אבל תמיד מעדיפה את הכאן והעכשיו שלי. כל דבר והזמן שלו….
“ולעתים להתגעגע לכל אלה”
כמה יפה וכמה נכון
געגועים הם רגש מתוק-מריר-נעים
האייטז זאת תקופה שלגמרי הייתי חוזרת אליה אבל מסיבות לגמרי לגמרי אחרות. אפשר בוודאות לאמר שהחיים שלי התחילו באייטיז למרות שהייתי שם כבר בגירה. המון מהדברים שהיו משמעותיים לך בתקופה הזאת לא היו בשלי בכלל אבל דבר אחד מרכזי כן-וזה תל אביב. וזה מוזר ומשונה ומצחיק וכבר הייתי אמורה להתרגל לזה איתך אבל כנראה שלא אתרגל אף פעם-בדיוק ביום ראשון הלכתי עם האיש שלי בשבילי ילדות-כאלה שהיום נראים כמובן אחרת לגמרי ממה שהיו פעם ואולי רק מישהו מוכשר כמו איתן ריקליס היה מצליח לצלם אותם ככה שאני אראה איך הם נראים היום אבל אחשוב על פעם, אבל אני לא הצלחתי במצלמה שלי… חשבתי שאיזה מזל שאני זוכרת את מה שהיה ואפילו שזה נראה היום כל כך שונה אני עדיין רואה שם את מה שהיה פעם, אפילו שאין לי תמונות מהתקופה ההיא. לגמרי הייתי חוזרת לתקופה הזאת-כל כך הרבה דברים מעולים היו בה בשבילי.
ריבי יקרה,
זה מעניין לקרוא איך כל אחד מסתכל על הפוסט הזה מהזווית שלו, לכל אחד יש את תל אביב שלו, הזכרונות שלו ומה שהעיניים שלו זוכרות משם בגילאים שונים של החיים.
ללא ספק זו עיר שמשאירה חותם לכל מיני כיוונים בחיים שלנו.
אם את רוצה לחזור לתקופה ההיא זה סימן שבאמת היו לך ממנה זכרונות טובים ומיטיבים!!
תודה על התגובה המקסימה שלך!!
חכיון… חשבתי שרק אני משתמשת במילה הזאת. התמונות עוזרות לנו להיזכר אבל הריחות והמוסיקה ממש מעירות את הזיכרון לחיים.
ועם כל הדברים שהעלית פה החזרת אותי לרגע במנהרת הזמן לשנות השמונים. היה נעים לבקר שם אבל כמו שכתבת, שנות ההתבגרות האלה מכילות גם תחושות לא נעימות והתמודדויות לא פשוטות. אז אני שמחה שאנחנו בכאן ובעכשיו ורק קפצנו לביקור חטף אי שם בעבר…
חיבוק תמרי
אביטלוש,
חכיון מילה לא פשוטה, כי את יודעת… למה לחכות אם יש את מה שיש עכשיו? כתבת את זה גם בסוף התגובה 🙂
אני חושבת שהבנת מצויין את הסטייט אוף מיינד שלי כאן… זו היתה תקופה מתוקה בחיי אבל לא פשוטה.
גיל התבגרות איך יכול להיות קל??המון התמודדויות לא פשוטות.
מכיוון שאיתן חווה אחרת את תל אביב יותר בצד “האפל” שלה, זה מה שבעצם רציתי שהוא יוציא בתמונה.
משהו שימיר את המתקתקות לכאורה של האייטיז במשהו יותר קר, מונוכרומטי וקצת אפל.
אוהבת את התגובה שלך חיבוק בחזרה!!
איזה פוסט תמרי, איזה פוסט. כמה אני אוהבת נוסטלגיה, לחפור באלבומים, להיזכר בתקופות, או לפתוח את אחד מאינספור היומנים שכתבתי ופשוט להישאב לסיפורים של המתבגרת שהייתי פעם, לחוות אותם שוב בעיניים של מי שאני היום. כל כך אוהבת את זה. ותקופות.. אני בכלל חושבת שהתבגרתי בסבנטיז, אפילו שרק נולדתי בסוף העשור ההוא. תמיד מרגישה כאילו חוויתי את וודסטוק וכל מיני הופעות של להקות פרוגרסיביות בשחור לבן, וכל פעם כשאני מקשיבה להם, זה הכי מתחבר לי. איזה פוסט תמרי. ואיזה תמונות. יפות כל כך וחזקות כל כך.
עשית לי נעים בלב היום <3
הי נירי,
נולדתי ב 1970 ואני לגמרי חוויתי אותה על בשרי… גם בשנים האלה.
אני יכולה לכתוב גם פוסט על שנות ה 70 אבל מעיניים של ילדה….
אתגרת אותי….
את לגמרי ילדת וודסטוק ממה שאני חווה אותך, כמו שכתבתי בפוסט יש תקופות שכאילו חווינו אותן למרות שלא. משהו כנראה שעובר אלינו בלי שנבין למה. חיבור כזה.
תודה רבה על התגובה המקסימה שלך נירי, נפגשות בקרוב!!
כשתמרי פנתה אלי והציעה לי לשתף פעולה בפוסט על תל אביב כמובן שעניתי בחיוב ומאוד שמחתי על זה שבחרה בי לצלם את תל אביב שלה. מנגד עלו בי גם תהיות האם אצליח ללכוד את תל אביב כפי שתמרי זוכרת אותה. אני מבוגר מתמרי, אמנם ביליתי הרבה בתל אביב בתור ילד, אבל השלב המשמעותי יותר של תל אביב בחיי היה אחרי הצבא כשעברתי לגור בה. תל אביב שלי היתה פחות תמימה ויותר אפלה וזה כמובן התבטא גם במוזיקה שהאזנתי לה, Joy Division, Bauhaus. אני חושב שחלק מזה בא לידי ביטוי בתמונות שצילמתי אבל אני גם חושב שההליכה עם תמרי בשביל הזכרונות האישי שלה והעובדה שבילינו יום שלם ברחובות העיר האהובה על שניינו, בנוסף לעיר הכי אהובה NYC, בדיבורים על צילום, תקופה, זיכרון ומה שביניהם לגמרי באה לידי ביטוי בתמונות וכמובן בטקסט הכל כך אישי של תמרי. תודה תמרי שבחרת בי, היה לי לעונג.
איתן, אז גם כאן רוצה להגיד לך תודה, תודה ענקית שהצטרפת איתי לתל אביב שלי ואחרי שאני קוראת אותך אני לגמרי יודעת, למה בחרתי דווקא בך לצלם לי את הפוסט הזה.
ההבדלים ביננו של תפישת התקופה הזו הם כל כך מנוגדים כמעט בכל תחום. במוסיקה, בתחושות שהיא העבירה לך, וכמובן בעובדה שאני הסתכלתי עליה בעיניים תמימות של נערה מתבגרת ואתה כבר ידעת משהו על החיים האלה כשגרת בה אחרי הצבא.
התמונות שלך אומרות הכל, הן הפוך על הפוך לתמימות שלי של אז. יש בהן משהו אפל ונקי. לפעמים כואב אפילו.
ביחד עם התוכן שלי זה בדיוק מה שראיתי בדמיוני כשדיברנו על הפרוייקט הזה. יצא מושלם מבחינתי.
בטוחה שנעבוד על עוד דברים בקרוב, היה לי יום שלא אשכח. תודה תודה!
אני כל כך אוהבת את זה שאת משקיעה בכל פוסט והופכת אותו לפרויקט.
זו בחירה שיש בה בידול נכון בין הפייסבוק לבלוגינג ונותנת את הכבוד הראוי לבלוג ולקוראים שלו.
ודיזינגוף סנטר זה עולם מבחינתי. הצלחת להחזיר אותי בזמן. תודה ?
תודה רבה גלית, אני חושבת שכתיבה ראוייה להיות נוכחת במיטבה בכל מקום בה היא נמצאת.
כאן, בפייסבוק…
בידול נוצר מהידיעה שבכל מקום נוכל להביא את עצמנו, רק צריך ל”כוון” כל פעם קצת אחרת את הווליום.
כמו שכתבת זה נותן כבוד לכם, הקוראים ולבלוג שלי.
והאמת.. אני לא יכולה אחרת, טוטאליות שלפעמים היא בעוכריי, אבל בסופו של דבר היא עושה לי טוב ונעים. גם במיימדי זמן של שנה או שנתיים אחרי.
תמרי אהובתי,
כמה יופי, כמה עומק, כמה זרמים תת-קרקעיים. את עולם.
מפליא אותי שגם כאן אין שום תקופה שאני רוצה להיות בה, ואין שום מקום שאני מתגעגעת אליו. כמעט…
אני מתגעגעת לאיפה שסבתא שלי היתה. וזהו. אני אוהבת שתקופה נגמרת, ומגניב לי מידי פעם להיזכר, וזהו. חוץ מסבתא חנה שלי.
וזה משנה את המטריקס המסודר של העבר- הווה- עתיד. שפתאום בא לי שהיא תהיה פה. לחבק אותי. קטע.
מרבי,
מעניין שאני קוראת אותך ובמקביל פתוח לי במחשב המונח מטריקס ואז אני רואה שכתבת כאן עליו…. די ברור לשתינו למה נכון?
אני מאוד איתך במקום הזה של לא לחזור לאף תקופה, רק להציץ אליה לשנייה ולהזכר.
תמיד מעדיפה את הכאן והעכשיו שלי.
אחרי הפוסט שלי הבנתי שהתקופה היחידה שאליה אני רוצה לחזור זו התקופה שבו חיו האנשים שכבר לא איתי, כמו שכתבת על סבתא חנה.
הלוואי והם היו נכנסים עכשיו לתת לי חיבוק. היינו עושים מפגש מחזור יחד עם סבתא חנה שלך. מלא חיבוקים וגעגועים.
תודה עלייך מרבי, כמה לא מקרי שאני מגיבה לך יממה לפני המטריקס שלי. תודה שהיית איתו בו. ועדיין. תודה שגרמת לי להבין את הכל מחדש.
כמה אני אוהבת אותך.
שנות השמונים שלי היו כיתה י”ב, צבא, לונדון-פריז, עבודה באל-על, שנקר, דוגמנות…
שנות השמונים שלי היו ניו-יורק-לונדון-אמסטרדם-טורונטו, ולא מעט גם מונטריאול, בוסטון, שיקגו, פריז, ואפילו קצת מינכן ורומא
שנות השמונים שלי היו אהבות, אכזבות, הצלחות ומפלות
מסיבות והרקדות
על חוף הים – חוף גורדון – למרגלות ככר אתרים.
איך ירדתי במדרגות בצעד קפיצי, בקצב המוזיקה, כאילו אני רקדנית, או דוגמנית
.
שנות השמונים שלי היו נורא-נורא מזמן
.
היה בהן אדם הנמלה, עם האיפור המגניב שלו
והיו בהן U2, טרנס טרנט דארבי, תומס דולבי
היה בהן הסינמטק, והיו הקרנות מיוחדות בכל מיני שעות שאז לא היו מקובלות, בקולנוע תכלת וב”פריז” האגדי
ואוקיינוס של “סרטי איכות” ושל “סרטי פולחן”
.
הפוסט היפה הזה שלך, תמרי, הוא תמצית הבלוג. הבלוג שלך הוא ספר זכרונות. תקופות-תקופות
פה המיצוי
ועוד לא אמרתי כלום על היידי (ועל קלארה הנכה)
ולא על שנות השישים, שבהן הייתי אמורה להיות בת עשרים,
ולא על…
קלראה ופייר שבחלק מן הספרים/תרגומים בשפות שונות קוראים לו פיטר… או פטר…
אשמח לשמוע קצת חוויות מהסיפור הזה עבורך… אוהבת אותו אהבה גדולה.
בעוונותיי, אני לא זוכרת הרבה, אבל זוכרת היטב את האופטימיות המדהימה, את הלימונים מהלימונדה, את הקסם שבחיי הכפר, את הלחמניות הלבנות שנאספו בארון להבראת הסבתא החולה, את ריפויה של קלארה ואת קסמי הטבע
ממה שראיתי (ועדיין רואה) בעיני הנשמה שלי, את עליית הגג של הייד אצל סבא
חנצ’ו, אמא לי היתה קוראת ללחמניות הלבנות בסיפור של היידי: גלוסקאות.
אני באמת חושבת שזה אחד מסיפורי הילדות הכי חזקים שלי.
משהו שלקחתי ממנו הרבה אליי, כח הריפוי, קסמי הטבע…
הכח של הטבע לרפא נשמה ולב.
וכמובן כמה כח יש לילדה אחת קטנה, כמה התיזמון הזה בחיים שלה היה נכון לה להמשך חייה.
וגם אני רציתי הרבה פעמים להיום שם איתה בעליית הגג… מזדהה לחלוטין.
ולרגע אחד בשנות השמונים הייתי גם דוגמנית אמתית
חנצ’ו יקרה שלי,
אתמול בסדנה הבנתי שבאמת יש ביננו פער של 7 שנים בגיל וזה הרבה מבחינת חוויות שאתה חווה בתקופה מסויימת.
אחותי ז”ל לברכה להבדיל טריליון הבדלות היתה גדולה ממך בשנה ולכן כל מה שתיארת כאן מזכיר לי אותה, משהו בהוויה התל אביבית שלך.
התיאור שלך כאן ציורי, כמו קטע מסרט, מאוד מוחשי.
את יפה כל כך גם היום ואני לחלוטין מדמיינת אותך מדגמנת, מדיילת (מלשון דיילת) מקפצת על המדרגות האלו שיורדות לחוף גורדון. גם ממש ברגע זה.
אני זוכרת את אחותי שהיתה מחכה לכל הסרטים בקולנוע “פריז”, גם אני הלכתי אליו כשהייתי בתיכון וקצת בצבא.
היה לי חבר שתמיד התעקש ללכת לכל הסרטים שהוצגו שם.
תודה על השורה האחרונה שכתבת כאן. אני נוצרת אותה…
תמרי בארץ הפלאות. מסכת סוחפת של חיים שלמים.אני אוהבת זכרונות ועוד יותר את החיבור שאת עושה לכל הנקודות. לכל הזכרונות. קסם
תודה רבה נויה שביקרת בארץ הפלאות שלי… אי שם ובעצם כל כך קרוב.
תודה כמו תמיד על כל המילים הטובות שלך שמתחברות לי בלב למשהו נעים וטוב.
מחכה לחיבוק שלנו מחרתיים!!
תמרי אהובה,
היה לי כזה מין שבוע נוסטלגי ואז את הגעת עם הפוסט הזה שלך.
בסופש האחרון חגגנו יומולדת עגול וחושב לאבא. אבא גדל כל שנות ילדותו ב (*שימי לב*) רחוב ריינס 7 בתל אביב.
אני הייתי אחראית על מצגת החיים שלו ויצא לי לעבור על תמונות משמונה עשורים בהן ראיתי את אבא בפאסט פורוורד נהיה מתינוק לילד לנער לחתן לאבא לסבא… לתינוקות ועוד אחד ועוד שבעה סהכ 9 נכדים. חיים שלמים…. במסיבה המשפחתית שעשינו אבא הפתיע אותנו והקריא לנו מכתב ידו חוויות סיפורי חיים מילדותו ונערותו בתל אביב. כולם מקטן ואז גדול היו מרותקים לסיפורי תל אביב של אז, לסיפורי ארץ ישראל של אז.
במקביל השבוע נפתחה בסערה קבוצה סוחפת בפייסבוק “זכרונות ילדות רמת השרון” ופתאום צצו אנשים מהילדות ומהנעורים, חברים לכיתה סיפורים, זכרונות וצילומים מהשנים הללו.
אני לא אדם נוסטלגי כמוך. ולפעמים אני מרגישה ששחררתי את הנוסטלגיה ממני מהר מידי.
את כותבת: “תקופה שחוויתי בה משהו משמעותי נשארת אצלי חזק בראש.”
אני חושבת שהחוויות שחוויתי היו כל כך חזקות שכנראה הייתי צריכה לשים אותן בסוגריים ולתת להן לנוח ועכשיו עם כל הגל הנוסטלגי הזה עשית לי חשק לחזור וקצת קנאה שאת מסוגלת לשחזר חוויות בנות עשרות שנים בצבעים ריחות ומגע מדוייק. את עוזרת לי לשחזר אותן, כי את זוכרת, את ואני באותו שנתון פלוס מינוס והרבה מחוויות שלך הן הן החוויות שלי.
אוהבת אותך תמרי ואני כל כך אוהבת את המרחבים שאת יוצרת. יש בתוכם הרבה תנועה, בין זמנים, בין חוויות בין אנשים, ושיח מרתק.
מילה על השת”פ שלכם – וואוו התמוגגתי מהתמונות. איזו עבודה מדהימה עשיתם. איתן נראה פרטנר מושלם עבורך לפרויקט הזה. נהנתי להכיר אותו דרכך, דרך הצילומים ודרך התגובה המקסימה שלו כאן.
עינתי מגיעה סוף סוף להגיב לתגובה הכל כך מרגשת שלך.
מדמיינת לי את אבא שלך, יושב ומקריא לכם, ומה את הרגשת כשערכת את כל התמונות שלו. מתינוק לסבא.
אחד הדברים הכי מרגשים ואולי הכי מטלטלים שיש.
לא יאומן שהוא גדל ברחוב ריינס… אני בטוחה שבתקופה ההיא אולי אבא שלי הכיר אותו או אמא שלי… הכל היה יותר קטן ואינטימי… תארי לך שכן?
אולי עכשיו אחרי ההרצאה שלי את מבינה שכל זכרון, הוא מקור השראה לזכרון חדש?
כמה כח יש למקום הזה בחיים שלנו ולא רק בשביל “להזכר”… זה ממש טריגר שיכול להיות נפלא לכל כך הרבה דברים אחרים בחיים שלנו.
אני אוהבת שאת כותבת על סבתא שלך, זה תמיד כובש אותי…
ואולי הפוסט שלי שכנע אותך להיות יותר נוסטלגית ולכתוב לנו יותר על ה”פעם” שלך… אני תמיד סקרנית לשמוע אותך.
ולגבי איתן, בחרתי אותו כי ידעתי שהמתקתקות של האייטיז שלי (לכאורה מתקתקות) תהפוך בתמונות שלו למשהו יותר אפל יותר קר ורך ביחד…זה האיזון שרציתי ההפוך על ההפוך. איתן חווה את האייטיז בתל אביב אחרת לחלוטין ממני והתמונות שלו לקחו את זה לשם.
הוא צלם בחסד.
תודה אהובה שלי. על הכל. את כבר יודעת על מה!
זרקת אותי 30 שנה או יותר אחורה עם חליל הקסם שלך שבמקום מנגינה יוצאים ממנו משפטים שאת לשה בידייך והם נמתחים עד קצה גבול היכולת שלהן בווירטואוזיות מרשימה, זזים מתקופה לתקופה כמו ואלס 4 העונות של וויולדי.
זה מקסים מקסים, והצילומים והעריכה.
הפוסט הזה הוא לטעימות קטנות כדי שלא ייגמר❤️ ושנות ה 80 זה כמו הארד דיסק צרוב שלנצח יישמר.
עונג גדול תמרי. בחיי שאין כמוך!
ענבלוש….
צחקתי שכתבת לי חליל הקסם. את יודעת שהיו קוראים לי פעם החלילנית מהמלין?
תודה תודה על כל המחמאות שהרעפת עליי כאן, אני אילמת (ואצלי זה נדיר שאין לי מה לומר)
תגובות כאלה נשמרות על לוח ליבי ומאפשרות לי ללוש את הפוסט הבא… זה נותן לי המון כח וחיבוקים להמשך.
שולחת לך חיבוק ענק. ושוב תודה רבה רבה!!
החלילנית מהמלין?
ככה היו קוראים לך?
ככה אני אומרת על האיש שאתי: חנן החלילן
כך היו קוראים לי, כן.
כי תמיד היו סביבי או לידי ילדים או אנשים…
אני חושבת שפעם התכתבנו על זה בפוסט שכתבתי על שליו, הילד שבא לסדנה שלי. הוא התחיל גם בחלילן מהמלין ואז כתבת לי על חנן…. את מוקפת חלילנים 🙂
תמרי שלי…
יש בי התמכרות שקטה לפוסטים שלך, אוהבת את רב המימדיות של הקריאה, את השכבות השונות שנחשפות בכל הסתכלות והפעם ליבי נעצר לרגע למראה התמונות שלך. המדרגה שקפצת גבוהה מאוד ומאתגרת וצלחת אותה בדרך שמחברת אותנו אלייך הרבה יותר (מקווה שגם נהנית תוך כדי ?).
נוסטלגיה היא חברה שמלווה אותי כל חיי ואת יודעת עד כמה חברו·ת משמעותית מבחינתי… יש משהו בטוח ומכרבל בהתרפקות על העבר, בבחירה בזכרונות מסויימים, בצביעה של המשקפיים בגוונים וורודים מעושנים עם נגיעות של וזלין מרכך.
זה לא משנה באיזה עשור גדלנו, תמיד נסתכל אחורה באנחה נעימה. שנות השמונים שלי היוו מסגרת מעצבת לילדותי. מסגרת צבעונית, מוזיקלית, הזויה לעיתים… (מי אמרה כריות לכתפיים וצבעי גלידה?!).
ותל אביב? תל אביב נראתה כמו העיר הגדולה והבלתי מושגת… כי כילדה פרובנציאלית, היכולת להגיע לדיזינגוף ולדיזינגוף סנטר בפרט, לא היתה קלה שלא לאמר ממש לא ברורה מאליה.
את כותבת בפוסט על תחושת הנערות המשוחררת בתל אביב, אמריקה בתל אביב… אני הייתי אז ילדונת והסתכלתי בחצי הערצה, חצי השתאות על הבנות הגדולות האלו שיודעות לאן ללכת, איך ללכת, יודעות מה לעשות כשנכנסות למשביר לצרכן. שיודעות להתלבש “נכון”, יודעות את המילים האמיתיות של השירים באנגלית, יודעות לרקוד כמו לירוי.
תודה לך תמרי ותודה לאיתן על שיטוט מבורך בזכרונות ❤
יש משהו בטוח ומכרבל בהתרפקות על העבר, בבחירה בזכרונות מסויימים, בצביעה של המשקפיים בגוונים וורודים מעושנים עם נגיעות של וזלין מרכך.
גית איזה משפט… ורוודים מעושנים עם המון המון ווזלין. לפעמים בא לי לנקות אותו מהמשקפיים אבל אני לא יכולה, הוא לא יורד, מסרב.
כמה העבר שלנו נועד להתרפקות גם לטוב וגם לרע (למרות שהתרפקות מילה לכאורה כל כך נעימה לא בכדי בלבול האותיות הוא התפרקות)
לא רקדתי כמו לירוי, רחוק מזה אבל Fame היה טירוף בחיי. אהבתי את ברונו בעיקר וכשהם באו לארץ חיכיתי להם ליד מלון הילטון עם חברות וצרחתי כמו משוגעת כשהם יצאו מהדלת. איזה כיף היה!!
את הבגדים הייתי קונה עם אחותי ברחוב דיזנגוף וגם בסנטר וזה נראה לי הדבר הכי טריווילאי שיש. לא הכרתי משהו אחר.
כשרציתי משהו “ממש” חגיגי “לאירוע” היו לוקחים אותי ליום כיף ברמת השרון. את מבינה את הפרדוקוס?
כמה הדשא של השכנה ירוק יותר, למרות שבתל אביב לא היה דשא בנמצא, נוסטלגייה והאנחה שמתלווה אליה זה משהו שצריך לקחת בערבון מוגבל, שתינו יודעות את זה.
אף פעם לא חשבתי מה בנות הכפר מרגישות בעיר הגדולה. הכל היה לי כל כך רגיל טריוויאלי, כתבתי את זה לכמה כאן בתגובות. הפער הזה שרק היום אני מבינה כמה הוא משמעותי בגיל הזה. בנות העיר ובנות הכפר.
תודה על התגובה הכה כה מעוררת שלך.
תראי בזכותך נזכרתי בביקור של Fame…ילדתי שלי
תמרי היקרה גם אני ילדת שנות ה80 הזדהיתי כמעט עם כל מילה ונזכרתי איך הינו נוסעות לדיזנגוף , מטיילות ברחוב וקונות בגדים, כמה אהבנו לסוע לשם. לפני כמה שבועות הייתי במופע של בוי גורג , לקח אותי 30 שנה אחורה , חוויה מרגשת ביותר, אחי ישב עם בן זוגו מקדימה והיה גם מרגש לראות אותו ככה עם בן זוג, לראות שהצליח בחיו , אם הייתי חוזרת אחורה הייתי חוזרת ליום שפגשתי את בן זוגי , יזהר , אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול, למרות שעברו 20 שנה, תודה לך על פוסט נוסטלגי, גם אני כזאת
מיכלי כמה יפה כתבת כאן.
הרבה כתבו לי כאן חוויות של להיות בתל אביב אבל לא ככאלה שנולדו בה.
ולי הכל היה כל כך מובן מאליו, הכל נגיש הכל קרוב… אף פעם לא חשבתי שלאחרים לבוא לתל אביב היה מעין “פרס”, מתוק ומרגש.
התיאור של אחיך בהופעה של בוי ג’ורג’ כל כך מרגש. הרבה רבדים מעבר…איזה כיף לכם שראיתם אותו יחד.
תודה רבה על תגובה מרגשת ומקסימה…
“כי מהי תקופה אם לא פרספקטיבה של כל אחד ואחת מאיתנו.”
תמרי היקרה, אמרתי לך שאת השראה גדולה, ואת לא יודעת כמה המשפט האחד הזה משמעותי עבורי, ודוקא בעיתוי הזה.
שנות השמונים לא היו שלי, מהרבה בחינות, אבל הן בעיקר אבודות לי בגלל המוזיקה. יש לי חור שחור ענק שמתחיל בשנת 80 ומסתיים בהחלטה כשהחזרתי לי את המוזיקה שלי, בדיוק כשהשעון הורה 90. כך שאני קוראת אותך כמו קפסולת זמן שמעולם לא הטמנתי, שהייתי שמחה לחזור אליה וכמה אני שמחה שיכולה לפחות דרכך.
תל אביב שלך תמיד תפגוש את שלי ואני בטוחה שנתקלת בי לא מעט פעמים בדיזינגוף סנטר, כשעלית וירדת במדרגות הנעות.
רבקה יקרה שלי,
מנסה לדמיין איך זה לאבד עשור שלם דווקא ממקום של מוסיקה, אני לא שואלת איך זה קרה אבל זו עובדה שאני מנסה לחשוב מה אני הייתי מרגישה במקומך.
אם כל השירים האלה לא היו קיימים בחיי… זה מרגיש לי כאילו מישהו עשה לי דליט בראש על משהו כל כך יקר ערך עבורי. מוסיקה זה באמת אחד הדברים הכי חזקים לנו מתקופה, אצלי זה מוסיקה ובגדים וכמובן אנשים.
אם אחד מהם היה נשכח ממני או לא קיים או “לא היה שלי” כמו שאת כתבת, זה נשמע לי לא מציאותי.
קפסולת זמן שמעולם לא הטמנתי…. איזה משפט יפה לכתוב לי.
אם הצלחתי להטמין לך קצת מהקפוסלה שלי אז אני מרגישה שעשיתי משהו טוב בפוסט הזה.
בטוחה שנתקלתי בסנטר בך, במיכלי, ובעוד כל כך הרבה תל אביבים או כאלה שבאו לבקר אותה 🙂 רק בשביל זה שווה לי לחזור קצת במנהרה, לראות את כולנו אז… אפילו לכמה דקות..
תמרי
עד לפני כמה שנים תמיד הייתי אומרת שלא הייתי רוצה לחזור לאף תקופה שכבר עברתי, גם לא לטובות שבהן. מבחינתי העכשיו הרגיש לי הכי נכון והכי טוב גם כשלא היה כזה. בשנתיים האחרונות זה השתנה, יש רגעים ותקופות קצרות שהייתי שמחה מאד לחזור אליהן. לפעמם זה לחזור אלי הילדה עם מה שאני יודעת היום ולעבור עם תמר הילדה את הקושי, לפעמים זה כדי להיזכר באני של פעם – נעורים וזה – שנות השמונים לטוב ולרע ולחדש ולמרגש אפילו בקיבוץ.
תמיד הפוסטים שלך גורמים לי לחשוב, פותחים לי צוהר לעולם הפנימי שלי ועל כך יקרה שלי אני מודה לך כל פעם מחדש. תודה!
תמרוש, תודה על התגובה היפה שלך…
לכמה זמן הייתי רוצה לחזור אם זה היה אפשרי? לשעה? ליום? ליותר?
אני חושבת שקפיצות הזמן האלו קצת כואבות. לי.
אוהבת להזכר בהן אבל לא חושבת שפיסית הייתי מסוגלת להיות שם מחדש אולי רק להציץ מבעד לאיזה צוהר ולהסתכל על הכל. הגעגוע כאן לכל הרבה דברים בחיי הוא לפעמים גירוי חד מידי, קיצון מדי…
ועדיין יש כמה מקומות בתקופות שלי שהייתי רוצה לכמה דקות, להיות ולחזור לכרגע שלי. כמו שכתבת כאן על הקיבוץ.
אני תמיד סקרנית על קיבוץ וילדות… אחד הנושאים שהכי מסקרנים בת עיר כמוני.
מחכה (פעם) שתספרי לי על הקיבוץ שלך…
תמרי היקרה
את פורטת כל כך יפה על נימי הזמן. אמנם אני יותר בשנות ה-70 אבל יש לנו הרבה דברים משותפים. היידי בת ההרים,
רח’ ריינס היתה לי חברה טובה כשלמדתי משפטים שהתגוררה שם. היינו חוזרות מהאוניברסיטה מאוחר והיא היתה מלווה אותי לאוטובוס שהייתי לוקחת בתחנה בדיזינגוף. המשביר לצרכן בשבילי היה בדיזנגוף סנטר אבל גם באלנבי .
פוסטרים – אוי כמה פוסטרים שגזרתי מ”להיטון”.
אילו יכולתי לחזור אחורה בזמן הייתי מחזירה את דודתי מקיבוץ שמיר שכמה אהבתי להתארח שם, לטייל במכוורת ושהיא תסביר לי כל דבר, לטייל בשבילי הקיבוץ.
תודה לך על כתבה מבריקה , נוסטלגית, שיבוץ של תמונות מהממות. שלמות!!!
רחל יקרה,
נולדתי ב 1970 ולכן גם שנות השבעים הם חלק ממני, אני זוכרת אותם קצת אחרת יותר בעיניים של ילדה.
ללא ספק עשור עם המון התרחשויות…
אני אספר לך זכרון מאוד חד שלי מגיל 3.
אני יושבת על המרפסת שלנו ביום כיפור ורואה המון חיילים מתחת לבניין שלנו.
הם באו לקחת את בן דוד שלי ועוד כמה שכנים שיצאו לקרב. זה מראה שאני לא יכולה לשכוח. איך בשקט של יום כיפור פתאום היתה המולה ברחוב שלנו.
משהו במילים שלך הזכיר לי את זה פתאום לא יודעת למה…
מעניין מי היא החברה שלך מריינס?? זה היה קצת כמו קיבוץ אצלנו אולי אחותי או אמא שלי יזכרו?
אני חושבת שלחזור בזמן זו משאלת לב שהייתי מוכנה לממש אותה אך ורק בשביל דבר אחד:
לראות את היקרים לי מכל שכבר לא איתי כאן . כמו שכתבת על דודתך.
תודה רבה על התגובה המקסימה והמרגשת שלך!
תמרי היקרה לי ככ. קראתי ושוב קראתי. אי אפשר שלא לקרוא שוב כי יש ככ הרבה דברים. כתבת לי שתא שלך תהייה אחרת משלי ולי זה ככ ברור. אחכ גם קראתי את מה שאיתן כתב על תא שלו. אני אוהבת את זה מאד. את הרשומון של כולנו, את ההסתכלות האחרת המיוחדת במינה של כל אחד. אני קוראת את מה שאת כותבת כבר הרבה מאד זמן. רואה את התמונות ואת ההקשרים. מהרגע הראשון שראיתי את התמונות שאיתן צילם הן נראו לי אחרות. הן שיכות לך ולא שיכות לך, כי הן גם של איתן. איך שאיתן רואה אותך וחווה אותך. בעיני זה ככ מסקרן. אני רואה את עצמי כמשהו מסויים אבל מהרגע הזה שיש אותי יש גם אני חיצוני שמשהו אחר חווה בו אותי, בדרך המיוחדת שלו. אהבתי מאד את הבחירה שלך בתמונות ואני בטוחה שהיה קשה, כי איתן בטח צילם עשרות אם לא מאות. אהבתי את הבחירה בשחור לבן שלפחות מבחינתי זורקות אותי אחורה, לשם. שנות ה-80. אלו היו שנות ההתבגרות שלי. נכנסתי אליהן בצורה קשוחה. אזור מגורים חדש בארץ, מקום חדש, בית חדש, בית ספר תיכון, חדש, ללא חברים. מזג אויר חדש, ואני הישנה. אני שהייתי צריכה לאזור את כל הכוחות שהיו בי, כאלו שלא ידעתי שיש, ולהתחיל מחדש. את מדברת על תקופות שמשאירות בנו חותם ושנות ה-80 היו כאלה. תיכון/צבא/ובאמצע שנות ה-80 שוב חזרה על הכל – מעבר לעיר חדשה/ שוב ללא חברים/ מעבר לאוניברסיטה. אז כבר הבנתי שאני רק בנאדם, וחזרתי לדרום ללמוד שם באוניברסיטה. להיות קצת עם חברים ישנים, משהו להאחז בו. המוזיקה שתארת, היא גם שלי, אהובה עלי עד היום. שעות שהייתי יושבת עם הטייפ ומקליטה שירים שאהבתי. שומעת קסטות שהחבר הראשון שלי הקליט לי באהבה ומסירות. מסיבות, סלואו, נשיקות, ימים שלמים בבריכה, הליכה יחפה ברחובות, חיים במקום שכולם מכירים את כולם כמו בקיבוץ. את תל אביב הייתי רואה בחופשות, ונזכרת בה בגעגועים עזים. תל אביב שלי של הילדות. כשאכתוב על דיזינגוף אספר יותר. טיילתי איתך ברחובות שלך, של שנות ה-80. אני טיילתי בהם גם בשנות ה-80, רק המאוחרות יותר. הייתי בצבא, באה לעיר ומסתובבת בה. ירדתי איתך במדרגות של הקוליסאום. רק לפני חודש צילמתי אותו ואת השקיעה משתקפת עליו. על כתליו שעוד מעט כבר לא יהיו איתנו. ישארו רק תמונות. חוף גורדון שבו הלכת – אצלי היה בוגרשוב. שנים רבות שהסתובבתי במשביר שלך, כמעט כל יום שישי. אמריקה בתל אביב כתבת. גם אני הרגשתי ככה. שזה גדול אבל שלנו. והסנטר. שעות שהייתי עולה ומסתובבת בו. כמוך, בכל הסמטאות, גם של הקעקועים. אהבתי את הכל ונרתעתי מהכל. גדול ומנוכר, אבל שלי, הקניון שלי. איך שהוא זה הרגיש לי כמו בית, ישן ואהוב. אולי קצת גדול, לא כל החלקים אהובים, אבל שלי. תמיד ראיתי בו סרטים. לא מוותרת על שום סרט. לא בלב ולא בקומה למטה. רואה הכל. תל אביב. אם אני רוצה לחזור לתקופה הזו? אני לא יודעת. באמת. לא יודעת. הרבה בה היה טוב הרבה גם רע. אם הייתי יודעת מה שאני יודעת היום, אם הייתי מה שאני היום, אולי. אולי הייתי עושה בחירות אחרות בתקופה הזו, כנראה שכן. אבל, מכיוון שאי אפשר, אין לנו מנהרת זמן כזו (הייתי צופה בהם באדיקות) אז הכל שונה. אני היא מה שצמחתי שם, בשנות ה-80 הסוערות. כמו שכתבת עם האופנה ההזויה, ןהשיער המוזר. עם האיפור והמוזיקה הנפלאה. פינקפלויד, מדנס וטוקינגהדס, מודרן טוקינג, ובוי ג’ורג’ וסידני לאופר, מדונה האלוהית, דפש מוד, יומן ליג, פרינס. המוזיקה הזו אהובה עלי עד היום. היא חלק חשוב מחיי היא עזרה לי להיבנות. תודה שלקחת אותי לסיור שלך בתל אביב שלך. היא עמוקה ורבת שכבות ואני יודעת שיש לך עוד הרבה שכבות בתוכה ואני יודעת שאת תוציאי גם אותם החוצה. ואני שמחה שאוכל לראות גם אותם.
ציפי איזו תגובה מקסימה ועמוקה. נהניתי לטייל איתך…
רשומון מילה מעולה, אני כל כך מתחברת אליה בהקשר הזה של תחושות וזכרונות ממקום.
כתבתי בפוסט שלכל אחד יש את “הסרט” התקופתי שלו שהוא חווה ממקום או מתקופה. את הרשומון הזה.
כשצילמנו שם הרגשתי אותה אחרת. כמו פעם. כמו שתיארת כאן. היה בה משהו תמים ומצד שני מאוד חזק.
זה גם עבר מאוד חזק בתמונות של איתן שעשה כאן מלאכת מחשבת.
אני זוכרת שכשהייתי בטירונות ואמרתי שאני מתל אביב הבנות ממש העריצו אותי, הייתי אטרקצייה. באתי מהעיר הגדולה. כשקראתי אותך פתאום הרגשתי את זה שוב…את תל אביב העיר הגדולה.
משהו שהיום כבר לא מרגיש לי כך משום מה… פרספקטיבה.
היום היא יותר מובנת לי מאליה.
יש לי עוד המון שכבות ורבדים ממנה אני חושבת שבכל פוסט שלי היא מוזכרת באיזה שהוא אופן, ומשערת שכך זה ימשיך… היא בלתי נגמרת מבחינתי.
שוב תודה על התגובה המעוררת והעמוקה שלך. אוהבת אותך גברת לוין
תמרי – שוב פרויקט מקסים, בנוי שכבות שכבות, כל כך בחכמה, כל כך ביסודיות, ממש יצירת אומנות.
קראתי פעם ועוד פעם… הלכתי איתך לטייל בתקופות רחוקות וכמעט נשכחות.
אני זוכרת תקופות באמצעות חוש הריח – כל תקופה, כל מקום והריח שלו, לפעמים יכולה לעבור ליד דוכן אוכל, או חנות והריח יחזיר אותי אחורה.
בשבילי דיזינגוף סנטר- זה ימי ב’ אחה”צ, אמא שלי עבדה קרוב לשם, ונהגתי להצטרף אליה לפעמים לבד, לפעמים עם חברה סתם כדי ללכת לדיזינגוף סנטר, הייתי משוטטת שם במשך שעתיים – במיוחד אהבתי את חנות הפופ למעלה – לבדוק אם נוספו פוסטרים חדשים – כל כך אייטיז… החזרת אותי לשם. תודה
אדג’ית,
כתבת לי כל כך יפה. תודה רבה על כל הפרגון והמחמאות שלך, מלטפת אותי ברוך.
זה מקסים לקרוא איך לכל אחד היה את ה”דיזנגוף סנטר שלו” את המפגשים שלו שם, את הימים הקבועים …ממש מרכז תרבותי של שנות השמונים. סוג של…
את חנות הפוסטרים “תומרס” למעלה איך אפשר לשכוח הייתי מניחה אצלו את כל דמי הכיס שלי לפחות פעם בחודשיים.
תמרי יקרה, קראתי את הפוסט הזה כמה פעמים, בכל פעם ניהלתי איתך בראש איזו שיחה אחרת.
אני גם ילדת שנות 80, וכזו שגדלה בין אקליפטוסים ענקיים וגבעות כורכר, וחוותה את הניאונים והפלואורסנטים של תל אביב כמו תמצית מרוכזת של כל מה שנכון.
ההורים שלי, צמד עובדים בשלבי בניית חייהם, היו לוקחים אותי בת ה-4 (בתחילת שנות ה-80, אחר כך נולדה אחותי ותמה תקופה אחת) להצגות חצות בקולנוע “רב חן”. ריח של פופקורן שהתערבב עם ריח ענני האבק שהיו מטואטאים בסוף היום, הם חלק בלתי נפרד מהריחות המשמעותיים בחיי. עד היום, כשאני מגיעה לקולנוע, הריח של הפופקורן כאילו חסר את הרכיב הלילי הזה.
אנשים טוענים לעתים שאני יכולה להיות לשכת המודיעין של הסנטר. אצלי הוא נושא תווית של מבוך קסמים, קצת כמו מאורת הארנב, בואכה המסדרון עתיר הדלתות בו אליס מסתובבת עד שתמצא את הדלת הנכונה אל ארץ הפלאות. אהבתי את התחושה הזו של הפתעה תמידית שהתקבלה בגלל המבנה המעוגל, שמקשה לראות מה נמצא שם מעבר לפינה.
פוסט מגניב. ויותר.
יעלי סוף סוף מגיעה לענות לך… איך נהניתי לקרוא אותך. תודה רבה על התגובה היפה הזו…
אהבתי כל כך את ההקבלה שעשית בין מאורת הארנב לדיזינגוף סנטר.
אם אני חושבת על זה, זה בדיוק זה.
לא משנה כמה פעמים הייתי בו וזה היה כמה פעמים בשבוע, תמיד הייתי מגלה עוד משהו, עוד מעבר, עוד פנייה עוד חנות… לפעמים זה אפילו היה מפחיד אותי קצת ה”גילויים” האלה. היו שם גם כמה יצורים קבועים שהסתבובבו שם.. לא מאוד חביבים…
לגבי רב חן שהיה מרחק של 10 דקות מהבית שלי, אני זוכרת מצויין גם כן את הריח הזה אצלי הוא היה מעורבב גם עם מזגן…(לקחו אותך להצגת חצות כזאת קטנה??)
את יודעת שעבורי הכל היה כל כך ברור מאליו, כמו שלך היו ברורים מאלייו האקליפטוסים וגבעות הכורכר…
ואולי לא?
תמרי תמרי איזה פוסט עדין, מרחף, נוגע ונושם. אילו צילומים רגישים שכה משלימים את המלל המטייל שלך. כרגיל תענוג לקרוא את טיולי הזמן שלך ומאד מיוחדת הדרך שלך לקחת את הקורא לטיול יד ביד איתך דרך כל החושים כמעט. קסום.
ענתי ענתי…
כמעט בשעה המדוייקת שהגבת לי כאן טיילתי עם הבנות שלי באיקיאה.
היתה שם תמונה שהזכירה לי אותך (של ג’יימס דין) אל תשאלי אותי למה, את יודעת שלאסוציאציות שלי אין הסבר…
עלית לי במחשבה בהקשר של ארה”ב והזמן ששהיתם שם ותהיתי ביני לבין עצמי אם עוד הרבה שנים תרצי לחזור לשם במנהרת הזמן. הפרטית שלך? אפילו לכמה שעות?
כשראיתי שהגבת לי כאן חייכתי. צירוף מקרים ואולי לא, אנחנו כבר מכירות את זה ביננו. את התדר הזה.
איתן עשה עבודת צילום עדינה ומלאה בכח. רק כשערכתי את הפוסט הבנתי כמה הוא נגע בהכל, בדיוק בנקודות שרציתי.
אוהבת שאת מטיילת איתי, תודה ענתי…
אני כל כך שילוב של האייטיז והניינטיז SO’90 + SO’80 למרות שמבחינת שירים שנות ה- 80 מנצחת מבחינתי.
המילה תקופה לפעמים יכולה להקפיא אותי לרגע….
מהההה?? מתי בכלל סיימתי את התיכון..?? ואת הצבא…?? לימודים…??
במבט לאחור אני תמיד חושב מתי הספקתי את כל זה?? כשבעצם הרבה מאוד דברים תקועים עדיין בעשורים אחורה אי שם בגיל ההתבגרות הכל כך משמעותי.
נהנתי לטייל בשבילי ילדותך בעיר הגדולה, העיר שהיתה בשביל מקום לביקור ולהרגיש גדולה בעיר הגדולה.
הצילומים השקטים בשחור לבן מרגשים מאוד ועשו לי חשק לצאת לפרוייקט דיזינגוף משלי …מעניין איזה כותרת תהיה מתאימה לפרוייקט מסוג זה???
הי מיכל,
תודה רבה על התגובה שלך 🙂
מאוד מבינה את מיזוג העשורים שלך, אצלי זה 70 + 80.
את יודעת שכשתבתי את הפוסט הזה כמעט במשך חודשיים, התנגנו לי השירים האלה של ה- 80 ברקע ואני מודה שנכנסתי עמוק לשם. ממש כמו מנהרת הזמן, זו הייתה חוויה מדהימה.
יש לי בן, בן 17. וכשאני רואה אותו אני שואלת את מה שכתבת כאן… מתי בכלל סיימתי את התיכון..?? ואת הצבא…?? לימודים…?? 3 ילדים? אני אמא כבר? הרי אני בגיל שלו בעצם.
לא נתפש… לעולם אשאר בגיל הזה. שמחה על כך מאוד.
לגבי דיזנגוף… זה אינסופי… זה מה שמרגיש לי.
תמרי, גם אצלי שנות ה-80 הן שנות ההתבגרות שאצלי מחוברות לדיסקו בקיבוץ (היה לנו מקלט שהוסב לדיסקוטק עם כדור כסוף מנצנץ שתלוי מהתקרה וכל מה שצריך). מבחינתי תל אביב היתה יעד נחשק עצום מפחיד מלהיב לא לגמרי ברור. היה לי מסלול די קבוע אותו הכרתי בעל פה. מבחינתי תל אביב של שנות ה-80 היא כמובן דיזינגוף סנטר אבל גם רחוב דיזינגוף עצמו עם הכיכר, התחנה המרכזית (שאז עוד לא נקראה הישנה) ממנה הלכנו ברגל לרחוב אלנבי ו…אחד הכוכבים הגדולים של ביקור בתל אביב היה שוק הפשפשים שהוא אמנם ביפו אבל מבחינתי חלק מתל אביב של שנות התבגרותי. תמרי, תודה שהעלית בי זכרונות נעימים (גם של מוזיקה קצת נשכחת). תודה גם על ההצצה לעולמך. בכל ביקור בתל אביב תהיתי איך זה להיות נערה שגדלה בתל אביב. זה נראה לי ממש מגניב.
יפעת איזה כיף שבאת עם הדיסקו שלך.
את יודעת על עוד כמה דברים רציתי לכתוב… אבל אי אפשר הכל. ללא ספק דיסקו של האייטיז אחד מהם.
מסיבות דיסקו בקיבוץ היו נשמעות הדבר הכי לוהט שיש. אפילו לנו בתל אביב.
תמיד בסרטים ישראלים זה מגיח… הסצנה של דיסקו בקיבוץ.
כתבתי כאן בכמה תגובות שלי הכל היה מובן מאליו, אף פעם לא חשבתי מה זה לבוא למשל לתל אביב מקיבוץ, לביקור.כמו שעבורי היה מסעיר לבוא לקיבוץ (אספר לך פעם על בית אלפא)
אני מודה שלגדול בתל אביב כנערה זו חוויה, היום אני יודעת ומעריכה את זה הרבה יותר.
כשרציתי בגדים או סרט זה תמיד היה במרחק של כמה דקות… גם הסנטר… גם דיזינגוף… גם הים…
אף פעם לא חשבתי איזה ייתרון זה.
תודה על התגובות שלך שתמיד מרתקות אותי… וכבר בזכותך יש לי פסקה לפוסט הבא שלי!! תודה!
“אנחנו לא חייבים להיוולד בתקופה בשביל לזכור אותה” – כן! בדיוק!
לקח לי זמן להגיב לפוסט הזה, קראתי אותו כמה שעות אחרי שפורסם והוא מהדהד לי מאז בראש, בעוד אני מנסה לנסח במילים מה הוא גרם לי להרגיש.
איש מעולם לא הבין למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני אדם שמתגעגע – אני מתגעגעת לתקופות שבכלל לא חייתי בהן ולפעמים מתגעגעת לעתיד, לדברים שטרם קרו. כשאמרתי את זה בשיחת ההיכרות בסטודיו שלך לפני כמה חודשים, בתחילת סדנת לוח החזון, אמרת שזה ממש מתאים לך, שאת מבינה בדיוק למה אני מתכוונת. והפוסט הזה – אני יכולה למצוא את עצמי בו בכל כך הרבה מקומות, למרות שבאייטיז הייתי ממש ילדה קטנה ולמרות שגדלתי בעיר אחרת.
כשאני מסתובבת בתל אביב, בעיקר בצפון הישן, אני מרגישה חיבור מוזר למקום, ובראש רצים לי סרטים של מה היה פה פעם, בשנות החמישים, אני מסתכלת על הבניינים הישנים שטרם שופצו ומריחה את מרק העוף שאחת השכנות בטח הכינה בזמנו, ורואה בעיני רוחי ילדים של פעם מתרוצצים בחצרות, שומעים שקוראים להם מלמעלה ועולים לאכול בבתים ששוררת בהם אווירת דור שני לשואה. כן, ברור ששואה מחוברת לזה אצלי. יש משהו באיזור הזה שפשוט מפעיל את הסרט הזה אצלי בראש. סגנון גדרות האבן של חלק מהבתים שם גם נראה כמו הגדר שהיתה בבית של סבא שלי, בנתניה, והסרט ממשיך…
בכללי, אני גם מרגישה שאני זוכרת יותר את העבר מאנשים אחרים, או אולי מרשה לעצמי לזכור. אני מרגישה כאילו שנות השמונים והתשעים היו אתמול, זוכרת לפרטי פרטים חוויות וימים שלמים מהילדות ומתקופת התיכון, הכל היה ממש לפני רגע ואולי בכלל קורה עכשיו.
באופן דומה, אנשים שכבר לא איתי ממשיכים להתקיים בתוך הראש שלי בצורה מאד מוחשית, חיים שלמים ושיחות שלמות, והכל קורה עכשיו וקרה כבר פעם. לא תמיד ארשה לעצמי להגיד את זה לאנשים, הרוב שופטים מהר מדי שזה מוזר או מיותר לחיות ככה בעבר, אבל אני לא חיה שם, הכל פשוט עדיין פה, מבחינתי.
מקווה שדווקא לך זה לא יישמע מטורלל 🙂
שמחה תמיד לקרוא אותך. הפוסט הזה התחבר פשוט כ”כ להלך המחשבות שלי.
הי רותם יקרה, איזה כיף לקרוא אותך.
את יודעת שיש לי זכרון אפשר לומר… פנומנלי.
וכשקראתי אותך זכרתי לחלוטין את השיח מהסדנה שלי איתך. ומה שעניתי לך. ברור שאני מבינה אותך.
את הכי לא מטורללת שיש את כל כך מקסימה, כנה, אמיתית.
כל המקומות והמיימדים האלה מוכרים לי מאוד כמובן, רוב הפוסטים שלי נעים במיימדים של עבר הווה, עתיד, לפעמים דרך זכרונות לפעמים דרך דברים שאני מדמיינת שיקרו כאילו כבר פעם חוויתי אותם.
בתיאור שלך של תל אביב יש אמת כאילו הסתובבת שם כנערה.
כך בדיוק היה. עיר מבוגרת עם הרבה ניצולי שואה, ריחות מהבתים ילדים משחקים למטה, קיבוץ קטן. זו תל אביב שלי, כך אני זוכרת אותה.
הזיזנגוף סנטר היה מחולל, פתאום הביא רוח צעירה לעיר, וייב חדש.
אני חושבת שיש לך המון כח עם המחשבות האלה ואולי שווה לתעל אותן למקום מסויים, עכשיו פתאום נופל לי האסימון גם לגבי לוח החזון שלך…
נדבר על זה בפרטי.
התגובה שלך מעוררת חושים ומיימדים…תודה!!
?
התחלת את הפוסט הזה עם מוזיקה, אז מיד כל תא בגוף שלי הצטרף לקריאה, שכן מוזיקה זורמת בעורקי כל הזמן. ילדי שנות ה-80. זן הולך ונכחד אנחנו. לכי תסבירי למישהו היום מה זה היה לפתוח קסטה חדשה ולשים אותה בווקמן, או להקליט שיר ברדיו על קסטה ואז לקשט אותה. אני מרגישה כמו דינוזאור כשאני כותבת על זה.
אני גדלתי בגבעתיים, ותל אביב שכנתי היתה העיר הגדולה. הרומנים היו אומרים- אנחנו נוסעים העירה ברומנית, כאילו שגדלנו באיזה כפר בהרים… אני זוכרת שדיזנגוף סנטר נפתח, הייתי שם ממש בימים הראשונים שלו והתרגשות גדולה אחזה בי.
בגיל 17 עבדתי בבורגר קינג שחסכתי כסף לפני הצבא. שנים אחר כך עבדתי בזארה בסנטר במשך כל שנות האטניברסיטה שלי, כך שאת הסנטר אני מכירה כמו את כף ידי וזה עדיין הקניון האהוב עלי בארץ משהו בתכנון שלו (שגם עליו למדתי ועשיתי עבודה כסטודנטית לאדריכלות) הוא יוצא דופן וחכם במיוחד. הקניון ממשיך את השיטוט ברחוב דיזנגוף ולכן הוא עוצב ותוכנן כפי שהוא.
פרויקט נפלא תמרי והשיתוף פעולה עם איתן נראה מרתק. בכלל שותפות עם קולגב גברית, זה משהו מעניין כפי שגם אני גיליתי בשנה האחרונה עם אורן.
אנחנו זן הולך ונכחד.
כל פעם שיש ברדיו שיר מהאייטיז אני אומרת לילדים שלי שהוא : היה להיט.
וזה בערך על כל שיר…
אמא איך זה יכול להיות שכל השירים היו להיטים?? איך באמת?
אז כמו שכתבת…לכי תסבירי למישהו היום מה זה היה לפתוח קסטה חדשה ולשים אותה בווקמן, או להקליט שיר ברדיו על קסטה ואז לקשט אותה. אני מרגישה כמו דינוזאור כשאני כותבת על זה.
הכל היה בקרייבינג מטורף לדבר. הקסטות היו חלק מהקרייבינג הזה.
להקליט, לכתוב עליהן, לסדר אותן… אוסף שהוא הרבה מעבר למה שהוא…
מתגעגעת לקסטות שלי…
לגבי הסנטר, הכל נכון, יש בו משהו אחר ומרגש עד היום. יש לי איתו יחסי שנאה אהבה.
איתן היה פרטנר מצויין ומוכשר, שמחה שאת חווה קולגה גברית במקום שלך, זה בהחלט מרענן עניינים לכיוונים אחרים.
תודה כרינה. שמחתי לגלות אותך פה…:)
תמרי, קראתי כבר הלוך וחזור את הפוסט שלך. חיכיתי שאוכל לראות את התמונות של איתן במסך גדול כמו שצריך. יצרתם דבר מאוד שלם ומעניין. הזדהיתי אתך ומצאתי את עצמי מהנהנת בראש כאילו שגדלתי בעצמי בתל אביב, ואני הרי הייתי ונשארתי בפריפריה. אבל כשמשהו כתוב היטב הוא מעורר הזדהות. חוץ מזה, לכל אחד התל אביב שלו. היא הרי כל ישראלית התל אביב הזאת, וגם אני זוכרת את דיזינגוף סנטר על כניסותיו, דרגנועיו, קומותיו ומסדרונותיו כפלא הבריאה.
יש לי עוד “תקופות תל אביב” בחיים, אחת מעוררת חיוך ואחת עצב. יש בי הרבה געגועים כשאני חושבת על תל אביב ואלה געגועים מורכבים לנעורים, לטוב ולרע, לאנשים אהובים ולפרדה.
התבגרתי בשנות השבעים עם דיפ פרפל, קאמל, קינג קרימזון – להקות רוק כבד. אחי הביא את התקליטים שלהם הביתה וחרשנו עליהם שוב ושוב. בזמן שמירת מאהל בטירונות מישהי באה ואמרה שג’ון לנון נרצח. זה היה אירוע מכונן אי-שם בתחילת שנות השמונים. אני חושבת ששנות השמונים היו משמעותיות בזכרונות של ההתבגרות ולאחריה, עד שהתמסדתי ועברתי לעולם של “הגדולים”. ובאמת הפוסט שלך הביא לי גם משב רוח רענן מהימים ההם וגם שאלות על תקופות טובות ופחות טובות, ואלו הייתי רוצה לזכור ואלו לשכוח. טוב שכל הדברים האלה צפים ועולים כי רגש זה דבר חשוב ומעורר, נותן תחושת חיים וערך. אז תודה רבה לך 🙂
זיוה יקרה,
את יודעת שאני מאמינה שלכל דבר יש את הרגע שלו.
את התגובה הנפלאה שלך קראתי כבר לפני שבוע כשכתבת לי אותה, אבל לקח לי זמן לעכל ולהפנים כל מה שכתבת לי.
כל כך הרבה פנסים הדלקת לי גם מהמקום שלי ומעניין שכשאני כותבת לך כרגע את התגובה, מתנגן לו ברקע השיר היי ג’וד שכתב מקרטני לג’ון לנון שאת הרצח שלו חוויתי כנערה. אני זוכרת היטב כמוך את היום הזה.
תל אביב היתה כמרקחה. בית הספר שלי, הכל געש והציף את כולנו.
מרתק לקרוא אותך, את מחזיקה אותי לשנות השבעים שלי, לאחים הגדולים שלי, למוסיקה שהם חינכו אותי על ברכייה ואני תוהה האם שנות השבעים היו גם תקופה שאני זוכרת היטב?
נולדתי ב 1970 וכל ילדותי היתה בעשור הזה.
יש משמעות אדירה באיזה גיל אנחנו בכל תקופה, מה הזכרון שלנו מסוגל לזכור מאז ומה הוא גם מסוגל לשכוח.
שנות השבעים ללא ספק הן גם שנים מאוד משמעותיות בזכרון שלי ובהקשר למילה – תקופה.
לכל אחד יש את תל אביב שלו “תקופות תל אביב” כמו שכתבת… כתבתי כאן לכמה שתל אביב היתה כל כך מובנת לי מאליה. וזה מרתק לקרוא על תל אביב של אנשים שבאו מרחוק אליה כמו לאיזו עיר קסומה ובלתי מושגת…
תודה רבה על התגובה המעוררת והיפה שלך.
הי תמרי, פעם ראשונה באמת בבלוג שלך. במרחב הכל כך פרטי וכל כך ציבורי בעת ובעונה אחת.
ואת דיזנגוף סנטר אני זוכר גם כמרחב ילדותי.
“ילד רמת גני עם נשמה תל אביבית מובהקת שכבר מגיל תשע היה עולה על קו 66 מהתחנה של גשר ההלכה ברמת גן על האוטובוס המיוזע, אך מהרגע שנחצה הגשר הרעוע של אז, היה הילד השחרחר עם העיניים הגדולות, עף כמו דורותי מהקוסם מארץ עוץ למחוזות תל אביב הנוצצת שלו – שלי”….
זוכר איך הייתי יושב בספסל האחורי של האוטובוס שהיה משייט דרך כיכר המדינה, לארלוזרובה פינת דיזינגובה, ומשם לסנטר היכל הפלאים של ילדותי.
זוכר איך בימיו הראשונים שכנה בו חנות בשם אלסקה ספורטלייף שחזיתה כוסתה בדסקיות נוצצות כמו פאייטים ענקיים בצבע ירוק שלאחר זמן מה החלו ליפול כמו כוכבים, כמו מטאורים שנוסקים כלפי מטה, כמו הסנטר עצמו, שידע עליות ומורדות כל חייו.
ו”ראש אינדיאני” עם מסכת הצ’יפ הענקית שהייתה תלויה בחזית הבניין, וטופר – שהייתה הגרסה המקומית של “בנטון” הצבעונית.
אך מעל הכל זרח כמו כתר “המשביר לצרכן”- שעל אף השם הסוציאליסטי שניתן לו התערבבו בו ריחות פרפומריה ונמהלו עם שמות האליטה של מייסדי הסנטר- אריה פילץ, ופלאטו שרון . ניחוחות של חו”ל.
סורק הייתי את מחלקות ההלבשה וההנעלה, ומחלקות כלי הבית שם אהבתי במיוחד להפקיד את כל דמי הכיס שלי וחסכונותיי עד תום….
“עד שלעת ערב היה חוזר הילד הסקרן עם העיניים הגדולות לרמת גן, בקו 66, חוצה את גשר ההלכה בחשיכה, מאושר ובלי אגורה בכיסו, מזל שהייתה לו בכיס כרטיסיית נוער של דן שלקחה אותו הביתה”
“אימא מחכה בבית
איפה יוסי ילד אין,
אך הנה הילד בא עם
מה זה ? לך הכל אתן
קחי הפרח הוא שלך
אוי לי, ילד שלי מוצלח”
אוי תמרי, אני נעצר כאן.
על איזה כפתור ענקי לחצת לי עם ה”דיזנגוף סנטר” שלך!
רונני,
ברוך הבא רשמית לחדר הפרטי שלי, שמחה שאתה כאן ממש בתוך הלב הפועם שלי שממנו מתחילות כל המילים כולן..
כתבת כל כך יפה ומרגש, ממש יכולה לדמיין אותך מגיע עוד שנייה לסנטר ואיך העיניים שלך נפתחות לקראת ההרפתקאה המחכה לך במשביר או בסנטר עצמו… מה המשפחה שלך היתה אומרת על כל הקניות שהיית מביא משם?
מה לא הייתי מוכנה לעשות בשביל סווטשירט בטופר… עם הרקמה של הקשת בענן.
לראש אינדיאני הייתי הולכת כשהייתי רוצה משהו חגיגי או קצת “משוגע”…
ונזכרתי גם ברשת “גלי” ששוקי לוי היה מעצב לה בגדים מקסימים. היו לי משם כמה שכיות חמדה שאני זוכרת עד היום.
צחקתי עם הכסף שהשארת במחלקת כלי הבית של המשביר, גם כל דמי הכיס שלי היו נשארים שם במחלקת כלי הבית, מה לכל הרוחות מצאנו שם? 🙂
איזה ילד מוצלח שאתה… לחצת לי על עוד כפתורים ששכחתי מהם.
נ.ב. כתל אביבית כמה התרגשתי כשהאוטובוס היה נעצר ליד קניון איילון ברמת גן…
תקופה. תקופות. יש כאלו שמתערבלות אחת בתוך השנייה. אפשר לקטלג אותן באופנים שונים. הן מסמלות עבורי דברים שהיו וכבר לא ישובו. היו ואינם. לטוב ולרע. בדרך כלל מתרפקת על הזיכרונות. לפעמים לא רוצה לזכור, כי גם התקופות הטובות והזיכרונות היפים נושאים עימם כאב, מעצם העובדה שהם כבר חלפו. אז אני מנסה להתעמק בהווה, לפצח את הסוד שיהפוך את ההווה הזה שלי לתקופה מיוחדת כשאתבונן אחורה. יש בכלל סוד ליצירת זיכרונות יפים ומרגשים? אולי זה לב פתוח? חוויות? חברים? אולי זה קשיים או למידה והתגברות? אולי אכתוב על זה מסקנות בגיל 80 🙂
זרקת אותי אחורה לדיזינגוף סנטר שלי. שהיה המקום שבו היו נפגשים כל המטאליסטים לפני הופעה. אולי לא כל המטאליסטים, כנראה רק החבורה שלנו… ובפעם הראשונה שהגעתי לשם, עכברת מושב שכמוני, לא הצלחתי להבין היכן אני בכלל. הכל היה נראה מבולגן, עמוס וכאוטי. אמרתי לחבר’ה שאני הולכת לשירותים ושאשוב בעוד כמה דקות. למזלי, אחי היקר ראה את הנולד וידע שאלך לאיבוד ולא אצליח לחזור לנקודת המפגש. אז גם לא היו טלפונים ניידים לאף אחד מאיתנו. לכן הם עקבו אחרי. בשקט בשקט. ראו שנכנסתי. ראו שיצאתי ואיך התחלתי להתברבר בדרך חזרה… נתנו לי להמשיך ולהתברבר עם עצמי שעה קלה עד שהופיעו בפניי מחויכים. הבדיחה עליי, העיקר שמצאתי אותם 🙂
ואגב, גם אני אהבתי את היידי בת ההרים. והרגשתי שזה ספר עצוב מידי להיות ספר ילדים. עשית לי חשק לקרוא בו שוב.
ליען יקרה,
כי גם התקופות הטובות והזיכרונות היפים נושאים עימם כאב, מעצם העובדה שהם כבר חלפו.
זה בדיוק זה, מצד אחד מתגעגעים, מצדשני זה כבר לא יחזור בשום צורה ולכן הכאב כאן לפעמים… לפחות אצלי גובר על הגעגועים. זו סוגייה מאוד מעניינת ולא פשוטה.
אני חושבת שהיכולת שלנו להגיד אם זכרון שלנו יפה ומרגש היא רק בפרספקטיבת הזמן… ולכן אין סוד ליצירת זכרונות יפים ומרגשים. אם הם ירגישו לנו כאלו ממעוף הציפור אז כנראה שכך הם היו עבורנו ונשארו עד היום.
זה כוחו של זכרון, מה שהוא משאיר לנו לטוב או לפחות טוב.
הסיפור שלך על הסנטר ממש סרט מתח. היה אפשר בקלות ללכת שם לאיבוד וזה היה לא נעים, מנסיון.
מטאליסיטית?? את?? מנסה לדמיין אותך כזו…הפתעת בענק!
והיידי, כל כך נכון מה שכתבת.
היא מזכירה לי גם את מרקו מהספר “הלב”. שני סיפורים שבאמת לא מתאימים לילדים רכים… מי רוצה שיעזבו אותו?
גם לא מבוגרים.
תודה על תגובה מעוררת מחשבות. אוהבת מאוד לקרוא אותך!!
טוב, תמרי, הנחת כאן יסוד לנושא לשיחה שיכול להיות עולם ומלואו, בהקשר של ספרי ילדים. אגב, לא ידעתי שיש גם ספר על מרקו. שלחת אותי לגוגל 🙂 יש כל כך הרבה ספרי ילדים תמימים לכאורה, שכולנו גדלנו עליהם, אבל המסרים… השם ישמור 🙂 ואני לא מתכוונת רק לאגדות ילדים.
ואם נקשור את זה לעניין מקורי – זיכרונות, תקופות וגעגועים, אז ספרים גם הם מסמלים עבורי תקופות ונושאים זיכרונות של חיי סביב קריאת ספר מסוים. יש לי את זה למשל עם: ציפורים מתות בסתר, אין מקום שהוא רחוק מידי, ערפילי אבלון,ההוביט ועוד… בעיקר התגעגעתי בשנים האחרונות לתחושה של קריאה בספר ממש ממש טוב. זה כנראה כמו סמים, והריגוש פוחת עם הזמן. אולי כי כבר למדנו דבר או שניים על העולם. בגלל זה כנראה התאהבתי בבגרותי (כי מי שישמע, אני כזו קשישה…) בסדרת ספרים שמביאה לי את אותו הקסם (טרילוגית הרואים למרחק, וטרילוגיית ההמשך – האיש הזהוב ).
ועוד מילה אחת קטנה על ספר שהזכרתי קודם – ערפילי אבלון, יש לי הרגשה שהספר הזה יעניין אותך מאוד.
הגעתי.
אני מריירת על הפוסט שלך כבר תקופה חח לא תקופת חיים כמו הפוסט, אבל תקופת חיים של רגעים שאני רואה אותו צץ ויודעת שאני צריכה. כן ממש צריכה לקרוא אותו. אבל בשבילך תמרי אני זקוקה לזמן איכות עם עצמי. את לא רגע. את זמן מדוייק. והנה באתי אלייך הביתה לכאן. והמילים שלך עם התקופות שלהן זורקות גם אותי אחורה וקדימה בלי רחמים. לזכרונות. לאנשים. שהיו. שישנם. למקומות. לריחות. לתחושות. שהשתנו עם הזמן.
ואני מדמיינת אותך שם וכאן ושוב שם. תמרי בת ההרים בארץ הפלאות של החיים ושבילי הזמן. מזכירה לי אותי. מזכירה לי לזכור. לפעמים לעצור. לחפון את הרגע ולשמור. לנצור. שלא יעלם. לא להתעלם. כי עוד רגע יהיה כבר רגע אחר.
ועם תל אביב שלך אני מזדהה מאוד ממקום רחוק. לא גרתי בה אף פעם וכנראה גם לא אגור. היא קסם תזזיתי ומסקרן. מהלכת בה תמיד עם תחושה של אהבה. יש בה את היכולת לסחוף אותי לחלומות בהקיץ. הכרתי אותה באמת רק כאדם בוגר. כתבתי עליה שירים. וסיפורים. היא עיר של השראה בעיניי ותיארת חוויה מפעימה.
התמונות כאן אחת אחת עושות קווצ’ בלב וכשקראתי את השורה שמתארת את החיבור בינך לבין איתן, קראתי בהתחלה “הוא צלם מוכשר ונפלא עם עיר מיוחדת וחדה” במקום “עם עין מיוחדת וחדה”. שעם הפוסט הזה. זה נשמע הגיוני גם ככה.
תמרי של המילים. תודה על הבוקר הזה.
תמרי בת ההרים בארץ הפלאות של החיים ושבילי הזמן.
הגרי שלי, כמה יפה כתבת לי, קראתי אותך שוב ושוב, נכנסתי למעמקים של המילים.
אני חושבת שבשנים האחרונות אין משפט שיותר מתאים לי ממה שכתבת כאן.
כמה ההרים האלו לא פשוטים לי וכמה הפלאות מפצות אותי ומראות לי ששבילי הזמן שלי נכונים לי בחיים האלו שלי.
תקופה זורקת אותנו אחורה כמו שכתבת בלי רחמים… זה מה שהיא עושה.
לפעמים הלהזרק הזה הוא דבר מעולה כי הוא נותן לנו פרופורציות. מה היה ואיפה אני עכשיו…
ולפעמים, במיוחד כשמדובר באנשים שכבר לא איתנו, הלהזרק הזה אל תקופה של פעם כואב עד אימה.
ותל אביב …קראתי הרבה תגובות כאן של אנשים שבאו אליה ממקומות אחרים ולכולם כתבתי וגם לך שמעולם לא חשבתי שהיא משהו מיוחד, לא חשבתי לרגע מה זה אומר לבוא לתל אביב לנערה מקיבוץ, או מפריפרייה, או מקצה הארץ…
רק היום כשאני מסתכלת אחורה ואני מבינה כמה השראה היא העניקה לי, אני מבינה איזו זכות היתה לי לגדול בעיר הזו ואני מבינה מה הרגישו בה אנשים שלא גרו בה. שרק באו לביקור.
קסם תזזיתי ומסקרן. בדיוק כך!
איתן, עדין ורגיש וצלם בחסד. יש לו בהחלט בעין כפתור שמכוון על המילה עיר…
תודה שאת כזו. הגרי.
כמו תמיד, הפוסט לך שולח אלי חיבורים להמון נוירונים, המון כיוונים, והפעם גם להמון…. תקופות. כשאני קוראת על המקומות בתל אביב שמאיירים את הנעורים והאיייטיז שלך, אני חושבת לעצמי – וואללה, אלו המקומות שיאיירו את ה”אייטיז” של הילדים שלי! כי האייטיז הוא שם נרדף להתבגרות בעיני, שבעצם גם היא – תקופה. תקופה ביוגרפית. ההתבגרות שלי היתה במרחק שנות אור מתל אביב, אי שם בטבעון הצפונית, שעד היום נשארה רחוקה מאוד מכאן. (בכל פעם שאני מגיעה לשם אני חוזרת במנהרת זמן לילדות ולנעורים – כשאני רואה את השלטים שמזמינים לסרט/הרצאה/תערוכה והם כתובים ומאויירים ביד….כמו פעם…) ועוד חלק מההתבגרות שלי כשברוקליין (אזור בבוסטון) היתה ברקע. שם, בברוקליין, הכרתי את אדם והנמלים. כן, גם לי היה תקליט שלהם, אותו תקליט שאת אוחזת בצילום כאן בפוסט! הייתי חורשת עליו עוד ועוד ועוד בפטיפון שהיה לי בחדר. יש לי זיכרון לא משהו, אבל משום מה אני ממש זוכרת חלק מהמלים של השירים האלו, כנראה שבאמת חרשתי עליהם המון. בכלל, פטיפון, ההתבגרות שלי הסתובבה עליו בלי הפסקה. אבל אני חוזרת לכאן ולעכשיו ולילדים. אני חושבת הרבה על איך זה שהחיים שלהם איתנו – גם הם – תקופה. תקופה שלנגד עינינו ובידיעתנו חסרת האונים – הולכת ואוזלת. אני יודעת שבוקר אחד אתעורר לתקופה חדשה, תקופה שבה הילדים יתחילו את תקופת הבוגרים שלהם, ולנו הם ישאירו זכרונות וגעגועים לתקופה שהייתה… בקיצור תמרי, התחברתי בכל החוטים אל הפוסט-פרוייקט הנפלא שלך, שמתאר תקופה כל כך שונה וכל כך דומה ל”אייטיז” שלי 3>
טבעון, ברוקליין, בוסטון, תל אביב… לכמה מקומות את זרקת אותי עכשיו… ואוו.
איילת יקרה, כמה שונים כל המקומות שלך ואולי כל כך דומים…
בסופו של דבר אני אומרת שהשראה נמצאת איפה שאנחנו נמצאים. כך גם מקום או בית. או תקופה.
בסופו של דבר החוויה היא שלנו, מה שאנחנו בוחרים לזכור מהמקום מהזמן ומעצמנו.
אייטיז=התבגרות כמה את צודקת, תקופה שהיא הרבה יותר ממספר, כמו שכתבת תקופה ביוגרפית גם עבורי.
ואני כמוך, חושבת מה ילדיי יכתבו על התקופה הזו שלהם על האייטיז שלהם עוד 30 שנה…
הפטיפון היה גם אצלי חברי הטוב ביותר לצד הדאבל קאסט. הסתובבו עליו הרבה אהבות, שמחות ושברונות לב. פתאום עלה לי השיר של ניקה קוסטה שהיה תפאורה מושלמת לסלאו של כיתה ח’ והלאה… ועוד כל כך הרבה תקליטים שהיו נוף התבגרותי. גם כאן אנחנו חולקות משהו מאוד דומה שהוא הרבה מעבר לפטיפון.
שילדיי גדלים בעוד שנה אני נזכרת שתכלס גם אני. גדלה בעוד שנה. איתם. ועוד מעט וזה טס כל כך מהר יהיו לי זכרונות של תקופה איתם שכבר לא תחזור.
הכאן והעכשיו…
אחרי שקראתי אותך אני בטוחה מאי פעם שהוא ורק הוא הדבר האמיתי והבטוח.
צריך לחגוג אותו עד כמה שאפשר. להתענג על כל רגע ורגע בו.
תודה על תגובה מטלטלת ומעוררת מחשבות…
נהנית לקרוא אותך תמיד ובכל מיימד… תודה אהובה ויקרה לי מאוד.
אהובה,
הלב שלי פעם חזק חזק כשקראתי את המילים החזקות שלך.
חזקות ומלטפות כמו קטיפה, כמוך.
יכלתי להיות איתך שם ברחובות, בשריקות, עם התקליטים. חלק מהתקופה הזו אני זוכרת, בחלקה הייתי ממש ילדונת אבל כל כך נהניתי לקרוא אותך. יש תחושה שהנשמה שלך כאן בפוסט.
ואת הנשמה שלך אני אוהבת. מאוד.
פעמונים תודה רבה… היית ממש ילדונת כשהייתי נערה וזה כל היופי של זכרונות ושל תקופה בכלל.
איך כל אחד זוכר את זה מהמקום שלו, מהגיל שלו…
לי ה 80 יראו כך, לך אחרת. ועדיין התפאורה של התקופה דומה. מוחלטת אפילו.
הסנטר היה אותו סנטר לך ולי.
הים אותו ים. דיזנגוף אותו דיזנגוף….
זה רק אנחנו שמשתנים כנראה. כמו בשיר.
ובכלל לא שאלתי אם את תל אביבית מבטן ולידה ?
תמרי אהובה. שוב לקח לי זמן רב מדי לקרוא ולהגיב. אבל הנה אני כאן.
הפוסטים שלך מטלטלים. הם גם רכים ונוגעים, אבל גם הופכים את הקרביים, מרגשים ברמות של הפסקת נשימה. אז אני לא יכולה לקרוא אותם בין לבין. צריך להתפנות. לעכל. להבין בין השורות. גם כשזה מאוד מאופק ודק זה שם. משפט קצר על התמונות לפני ואחרי שמשהו השתנה. ואני, הלב שלי יוצא אל התמרי של השחור לבן, אני רוצה לחבק אותה.
אני נולדתי בדיוק לתוך העשור הזה, ארבע ימים אחרי ש 1980 החלה. בשיא של האייטיז, את כל המוסיקה והתסרוקות חוויתי דרך אחותי שגדולה ממני בשמונה שנים. עיפרון שחור בעיניים, בדלי סיגריות בהחבא על החלון, וכל הפסקול ברקע. זוכרת את הכל חזק חזק. נעים להיזכר גם דרך העיניים שלך.
אה, והתמונות נפלאות ממש.
תודה ❤️
תמרי יקרה,
מודה שהצלחת להשתיק אותי!! לא מוצאת את המילים הנכונות להגיב..החזרת אותי שנים אחורה, לגיל ההתבגרות שלי שלא היה מוצלח במיוחד..התקליטים (שיש לי עד היום), מנהרת הזמן, המשביר לצרכן..
נדמה כי הכל היה פשוט ונאיבי יותר .ממש כמוני
מפחיד לחשוב על הזיכרונות שלי במושגים של עשרות שנים.מרגישה כל כך מבוגרת!! כמה ראיתי, כמה הספקתי..כמה חוויתי, אהבתי וכאבתי מאז..אולי הייתי רוצה לחזור לשם עם התובנות של היום.בטח לא של אז.
תודה על פוסט שהיה נוסטלגי ובאותו זמן נתן לי בעיטה בבטן:)
המילים שלך מרחפות כאן עדיין ברחבי החדר ומהדהדות לי..נשיקות
ליאת יקרה,
אני חייבת להודות שכל פעם אני מאמתת עם עצמי עוד ועוד דברים שקלטתי והרגשתי ממך.
את אישה כל כך רגישה ליאת, לפעמים את כותבת לי דברים על עצמך שעושים לי דמעות, מהמקומות שלי. המעטה הזה שעוטף אותנו הוא לפעמים חומת הגנה לכך כך הרבה דברים…
אני חושבת שהתבגרנו אבל אנחנו לא מבוגרות… בפנים אנחנו ילדות, ילדים… וזו מתנה ענקית. פרספקטיבה נפלאה להתבונן לפעמים על מה שהיינו ועל מה שאנחנו היום מעיניים של ילדה. זה קסם בעיני, גם אם לפעמים זה מקווצ’עץ לנו את הלב.
לא סיפרת לי איזו להקה הכי אהבת? סקרנית לשמוע…
תודה שכתבת לי, חיבוק גדול ליאת! חג שמח!!
תמר יקרה
כל פעם שאת כותבת על ילדותנו
זה מרגש בטירוף
את מציפה זכרונות ורגעים
בצורה קסומה ומרגשת
באמת שהיו לנו הרבה רגעים יפים
והיינו מוקפים באחלה אנשים
וכמובן שלא סתם נכנסתי לבלוג היום
יום הולדת שמח יקרה !
נשיקות
שירה