בית

תמרי

10 שנים ago

הלב שלי הוא בית.
והוא מלא עד גדותיו באהבה, במשפחה, בנתינה.
הלב שלי הוא בית.
ויש בו דלת וחלונות לפתוח ביום שמש
ותריסים להגיף ביום סגריר.

הלב שלי הוא בית
הוא מלא בשבתות וחגים וימי הולדת וילדים…
והוא מאיר, מחבק, מלטף.

הלב שלי הוא בית
משקה, מאכיל, מארח, מריח, מביט, מקשיב מנחם…

הלב שלי הוא בית
חומל, שותק, שר, רוקד, כואב, מכיל…
הלב שלי הוא בית
שזוכר שמתגעגע שבוכה.

הלב שלי הוא בית
מקום בו אני מרגישה הכי בטוחה, חופשייה רגועה, פשוטה אינטימית.
מקום בו אני מרגישה – אני.

הלב שלי,
הוא הבית ליצירה שלי להשראה, ללמידה להתבוננות.
לשקט לשלווה ולרוגע…

הלב שלי הוא בית
הוא המקום של כל התשוקות, החלומות, השאיפות…

הלב שלי הוא בית.
בית שמיוחד רק לי.

ומי שאני מכניסה לבית שבלב שלי,
נשאר שם
לתמיד.

כוכבים בעליית הגג

היא הכינה פאי תפוחים.

והריח עטף את כל בקתת העץ הקטנה.

היה לה שיער בלונדיני אסוף על העורף עם סיכה. עיניים כחולות, קול רך וסינר ארוך. קרוליין.

ולה היו שתי צמות, נמשים, עיניים חומות וחכמות ושמלה מתנפנפת. לורה.

ואחותה הבכורה הייתה יפה. כמו פיה. מרי.

ובימי שני בחמש וחצי …הייתי נוסעת אליהם לבית הקטן שלהם לערבה. למשפחת אינגלס.

הטעם של פאי התפוחים שקרוליין אפתה היה בפה שלי מתקתק ומנחם.

הייתי משחקת בחוץ עם לורה ומרי תופסת ומחבואים והיינו קוראות יחד סיפורים. לורה הייתה מתייעצת איתי מה לכתוב ביומן שלה….

והבית הזה שלהם מהעץ עם עליית הגג, היה עבורי עולם ומלואו.

הביקור אצלם בבית היה אושר גדול. אושר מלא בחמלה.

תמיד תהיתי בעצם למה, למה אני כל כך אוהבת אותם את משפחת אינגלס ואת הבית שלהם.

החיים שלהם, איך להגיד, היו רחוקים מלהיות קלים.

צ’ראלס, אבא של לורה עבד קשה לדאוג ולפרנס את המשפחה בחום, בשלג בשריפות. קרוליין טיפלה בילדים, שימרה אוכל לחורף הכבד, ניקתה, דאגה לכולם.

לורה ומרי עזרו להוריהן בניקיונות, בשימור החווה הקטנה שלהם, בטיפול באחיות הקטנות ובכל דבר שהיה נדרש ותרם לפעילות תקינה של הבית.

ולמרות כל זאת, ממרומיי הספה הקטנה והנוחה שלי בתל אביב, משהו שם היה מושלם.

מושלם בחוסר המושלמות שלו.

ההישרדות היומיומית שלהם גרמה לכך שכל דבר שקרה להם בחייהם, הפך להיות לדבר מועצם, ומוערך פי כמה וכמה אצל כל אחד ואחד מבני הבית ואצל כל אחד ואחד ממיליוני הצופים שראו יחד איתי את הסדרה הזאת.

הם היו מבשלים ממה שיש והאוכל תמיד היה שם הכי מנחם, הכי טעים, הכי שיש.

קרוליין וצ’ארלס היו הורים חומלים ואוהבים, אבל ניהלו את הבית ביד רמה ולא ויתרו לבנותיהם על כלום.

והערבה אי שם בארה”ב תמיד נראתה לי רומנטית ומלאה בהרפתקאות…כמה רציתי, אפילו פעם אחת, להיות שם בבית הזה.

לאכול איתם ארוחת ערב עם ביצים טריות מהלול, לטעום מלחם השאור שהפיץ ריח משכר בכל בקתת העץ ולמרוח עליו חמאה טרייה.

לישון בעליית הגג עם לורה ומרי ולהסתכל על הכוכבים מהפתח הקטן שהיה בו לשמיים.

לקטוף כוכבים…

ולהירדם.

Home is the nicest word there is (לורה אינגלס ויילדר)

בית זו רק מילה, שלוש אותיות. אבל כל דבר בחיינו וכל אדם בחיינו וכל מקום בחיינו ובמי שאנחנו יכול להיות לנו לבית.

בית בעיניי זו בכלל לא מילה ולא מקום, בית זה רגש. כמו אהבה, כמו שנאה, כמו שמחה.

רגש מיוחד במינו, מורכב שביר וכל כך חזק. רגש שמורכב מעצמנו, מרסיסים של זיכרונות, מאלפי מראות וקולות וריחות והכל יחד יוצר את הרגש הזה שנקרא בית.

בית זו תחושה שמרגישים בכל הגוף. כמו חום או קור כשברגע שאתה מרגיש אותה, אתה מרגיש בבית. הכי בבית שיש.

או הכי לא בבית.

אדריכלית של בתי חלומות

קרש של מגהץ.

ועליו קערה עם אורז לא מבושל ולידה עוד קערה עם עדשים לא מבושלות ועוד קערה ועוד קערה ובקבוק עם מים. וכוס. ומזלג וכף.

וליד הקרש מזרן. עם כרית ושמיכה.

על המזרון בובה. וספר.

גדלתי בבית שהכול בו היה אפשרי.

כל פינה בו הייתה מקום לבית החלומות שלי ולעוד כל כך הרבה דברים…

לאהבה, לריחות, לשלווה, למסתור, לצחוק, לבכי, ללבד, לביחד, לחברות, למשחקים, לאוכל לשירים, לסיפורים, למחבואים, לנשיקות, ליצירה לחיים, לאנשים, לפרידות לגעגועים…

בית מיוחד במינו, בית שראה הכל ושמע הכל וכאב הכל. כל כאב אפשרי. ונתן הכל וידע להכיל.

את הכל.

בית מכניס אורחים, פתוח, שעלו אליו לרגל חברים וחברות ואהובים ואהובות ושכנות וחיות.

וגם בזמנים הכי קשים וכואבים שהבית שלנו חווה והיו לא מעט, תמיד היו ממשיכים לבוא אליו.

היה משהו בוהמי בבית שלנו. ולא, אבא שלי לא היה צייר ואמא שלי לא הייתה שחקנית אבל היה בו משהו אחר, משהו מיוחד. ריח אחר אנרגיה אחרת.

אולי זה הקירות שאבא שלי היה מצפה בקורות עץ והסרטים שהוא היה מסריט אותנו…אולי המוני התמונות שהיו לנו על הקירות. השטיחים והחפצים וגם הבלגן שאמא שלי הרשתה לנו לעשות עם כל החברים והפסנתר החום והגג שצפה על הרחוב…והאורחים והריח של הים מהחלונות…

בחופשות אהבתי לעשות לי בית.

הייתי בוחרת לי פינה ועושה לי שם בית משלי.

בית חלומות.

הייתי מבלה שעות בבית החלומות שלי שכל פעם הוקם בפינה אחרת בבית.

לפעמים הייתי לוקחת סולם ומכסה אותו בשמיכות ויוצרת לי אוהל קטן. שמה בו אוכל ומים, כמה ספרים, מחברת, עפרון ויושבת שעות עם עצמי.

לפעמים מזמינה אליו חברות.

כמה מחשבות הייתי טווה לי בבתים האלה שבניתי. כמה סיפורים נכתבו ושירים. הדברים הכי טובים היו יוצאים ממני בבתים האלה.

אדריכלית של בתי חלומות. בתים ארעיים אבל כל כך אמיתיים וכל כך מוחשיים עבורי ותמיד כשהייתי מפרקת אותם הרגשתי עצב אבל גם שמחה, כי תמיד הייתי מתכננת לי כבר את הבית הבא.

בחופשה הבאה.

הבזק של רגע

בית זו מהות. המהות של עצמנו של מי שאנחנו. זה הלב שלנו. התמצית, הבסיס השורשים.

וכן בית זו השראה. אולי הכי משמעותית שיש לנו בחיים.

וכשזה מרגיש לנו בטוח, אז הבית הפיזי ולא משנה מה הוא ואיפה הוא, הופך יחד איתנו למשמעות אחת שלמה ולא משנה אם לא נהיה בו פיזית בהמשך חיינו, הוא תמיד ילך איתנו לכל מקום שנלך.

כשאנחנו נכנסים לבית אנחנו יכולים בהבזק של רגע להרגיש שם בבית או לא בבית.

תחושת הבית הזאת מתחילה בלב שלנו. הוא ישר מרגיש את הכול. הוא ישר יודע אם לחזור לכאן או לא.

יש בתים שאנחנו נמשכים לחזור אליהם שוב ושוב ויש בתים שאנחנו נרתעים מהם כל חיינו ושום דבר כבר לא ישנה את זה.

טופי בטעם קרמל

הריח של הנפטלין שיגע אותי.

כשהיינו באות לבית של סבתא שלי הריח הזה היה הדבר הראשון שקיבל את פנינו.

אחריו באה אפלוליות כזאת בעיניים.

לא אהבתי לבוא לשם. הייתי סופרת את הדקות מתי כבר נלך משם. ולא משנה כמה טופי היא הייתה נותנת לי.

היה בבית ריח של זקנה. משהו מארץ רחוקה. משהו זר.

הכלים בארונות השקופים, בובות הפורצלן, הריפוד הכבד על הספות, הכול היה לי מסודר מדי, אפלולי, משהו מרתיע.

וסבתא שלי שלא דיברה עברית טוב גם אחרי שנים רבות בארץ הייתה מדברת רק ביידיש. והיא תמיד הייתה בוכה כי היא התגעגעה לסבא שלי שנפטר והשאיר אותה לבד.

אף פעם לא הבנתי על מה היא מדברת עם אמא שלי בדמעות של יידיש. וזה עשה אותי עוד יותר עצובה.

כשהיינו יוצאות משם ונוסעות הביתה הייתי מרגישה הקלה עצומה.

כאילו הריאות שלי חזרו לנשום.

היא הייתה פותחת לי את הדלת, מנשקת אותי. והדבר הראשון שהיה מקבל את פניי היה ריח של אוכל טעים שמעורבב עם הבושם שסבתא שלי אהבה לשים.

או’דיקולון קראו לזה.

המרפסת של סבא וסבתא (מהצד של אבי) שלי צפתה אל הרחוב שלנו בתל אביב והייתה מלאה בעציצים ופרחים. הטופי שהיא הייתה נותנת לי היה בטעם קרמל אלוהי והייתה להם על השולחן בסלון חבילה של קלפים שאהבתי לשחק בהם עם סבא שלי “מלחמה”.

לעת ערב סבא שלי היה חותך את הסלט המפורסם שלו וכל הבית היה מתמלא בריח של מלפפונים ולחם טרי ודג מלוח…והכל התערבב לו ביחד לריח של בית שנשאר לי חרוט בלב לכל החיים.

היה בו את כל מה שבית צריך בשביל להיות לב.

בית ללא חיים

בית זה משמעות של חיים, מילה של חיים. לפעמים של חיים או מוות.

אני מסתכלת על מישהו ואני יודעת מאיזה בית הוא הגיע.

אנחנו זה הבית שלנו. השורשים שלנו, לטוב ולרע.

בית הוא התמצית שלנו, הריח שלנו, צורת הדיבור, צורת המחשבה שלנו, הבגדים שלנו, הטעמים והריחות שלנו.

הבית שלנו הוא מי שאנחנו. כמו מראה גדולה ברורה וענקית.

כשנכנסים לבית, הדבר הראשון, לפני הכול, שמקבל את פנינו זה ריח. לכל בית יש את הריח שלו. התמצית שלו שמיוחדת רק לו.

ריח זה החוש הכי חייתי שלנו. הכי ראשוני. זה הזיכרון הכי חזק שיש לנו.

ריח מזכיר לנו בהבזק של שנייה חוויה, הוויה.

מכל הריחות של בית ריח של אוכל בעיניי הוא ההוויה הכי חזקה. ריח של אוכל שמתערבב לו עם הריח של הבית. האוכל של אמא שלנו, של סבתא, של בית שאהבנו לבוא אליו…

בית שאין לו ריחות הוא בית ללא חיים.

ולא כל הבתים מושלמים. כל כך רחוק מזה. רוב הבתים לא עם ריח משכר של אוכל ועוגות בתנור וכביסה…יש בתים עם ריח של מוות ועם ריח של לכלוך ושתן ועם אנשים שמזמן לא חיים בבית, אלא במשהו שאולי יכול היה להיות בית.

ויש אנשים שהרחוב שלהם הוא בית. שהספסל הוא בית. שהכלום הוא בית.

אפילו לא בית, רק סוג של מקום לישון בו או להימצא בו.

ליטפתי כל בוקר איילים

נהר הבוספורוס שבאיסטנבול היה צבוע צבעים של לילה.

אני יושבת, מסתכלת בפעם המי יודע כמה על הגשר שמחבר את איסטנבול בין שני הצדדים שלה האסיאתי והאירופאי.

המסעדה מלאה אנשים. ואני תמיד בוחרת לשבת בחוץ, מתחת לגשר, הכי קרוב שאפשר לנהר. יש קולות של סכו”ם ושפה אחרת וצחוק ושירים ברקע וריח של מים ושל דגים…

הייתי מסתכלת על הנהר עם הגלים האלה שיש לו בלילה והגשר העצום ואלפי הכוכבים שלמעלה ומבקשת שלא ייגמר לעולם.

אולי זה הבוספורוס הזה, אולי זה הקור של תחילת הסתיו אולי זה האנשים החמים, אולי זה הצחוק והאוכל הטוב שהייתי אוכלת, אולי ההפוגה מהבית שבארץ, מהשגרה. ואולי זה הכול ביחד.

הייתי טסה לאיסטנבול אחת לחודש במסגרת העבודה שלי.

היא הייתה מחבקת, חמה, עוטפת, צבעונית, רחובות הומים. הייתי הולכת בה ומרגישה הכי בבית שיש.

אני מתגעגעת כל כך לאיסטנבול…ולניו יורק…ולאירלנד…ולדנמרק…

בכל אחת מהן הרגשתי בבית ובכל מקום מסיבות אחרות.

אם הייתי מאנישה את ניו יורק אז היא כמו אחותי התאומה. יש לנו אותן אנרגיות, ותמיד תמיד אני מתגעגעת אליה כמו שמתגעגעים לבית, לחברת נפש .

ואירלנד שחיבקה אותי והכילה וליטפה אותי וחמלה עליי. אם הייתי מאנישה אותה היא ללא ספק כמו אמא שאפשר להניח עליה את הראש והיא מלטפת ואוהבת ומכילה.

ודנמרק וכל ארצות הקור סביבה. אני תמיד מרגישה שמתישהו בגלגולים אחרים נולדתי שם, גרתי שם, ליטפתי כל בוקר איילים, נשמתי שלג ואין לי ממש הסבר למה…ככה.

אז למה אנחנו מרגישים בבית בעיר או במדינה ספציפית?

זה קודם כל החיבור. ולא תמיד יש לזה הסבר. זו פשוט ככה וזהו. זו ההשראה של המקום ומה שזה עושה לנו וזה דבר שאפשר להרגיש די מהר.

שמחה שבלב, התרוממות רוח, צמרמורת, ההתרגשות כל פעם מחדש כשחוזרים אליה. אנרגיה כזאת נעימה בכל הגוף ורצון לחזור לשם שוב ושוב.

לכל אחד מאיתנו יש את העיר שלו או המדינה שלו שעושה לו להרגיש בבית.

מדורת שבט אחת עצומה

אנחנו משפחה (בעיקר) של בנות. ולא, לא תכננו ככה אבל החיים אמרו את שלהם.

אמא שלי, אני ואחותי הבנות של אחותי, הבת של אחותי השנייה הבנות שלי…מדורת השבט.

מדורה קטנה אבל כל כך גדולה.

תמיד יודעות שהמדורה הזאת היא רק שלנו. מחממת, מפיצה חום, מלטפת…

אנחנו מספרות, מתייעצות, צוחקות ויודעות אחת על השנייה דברים שלא ברורים מאליהם בכל בית. או משפחה.

פתיחות, אהבה, אינטימיות, קבלה וביטחון שתמיד יש כתף להישען, אוזן קשבת והכלה.

בשמחה בצער בכאבי הלב והגוף וסתם שרוצים לשפוך את הלב, הן העוגן שלי להכול ואני העוגן שלהם.

נשים, במובן הכי רחב של המילה זה בית. בין אם במשפחה או בחברות אמיצה. או בקהילה. הנשים בכללותן הן מדורת שבט אחת עצומה.

עולמית, אוניברסלית.

מדורה מחבקת שאפשר להיות בה מי שאנחנו באמת, נשים במלוא מובן המילה.

עד נימי הנימים שלנו.

חזקות, חלשות, נשברות, אמיצות, אמהות. נשים.

חיים סוערים ובוגרים

היה לה מפתח.

והוא היה תלוי לה על הצוואר עם חוט כותנה אדום. ילדת מפתח.

לי לא היה מפתח על הצוואר. מעולם. וכמה רציתי מפתח. כזה בדיוק.

היא הייתה בת יחידה. היא תמיד הייתה מספרת לי שהיא באה הביתה ואין אף אחד.

מה את אוכלת? הייתי שואלת אותה?

מה שיש. פרוסה, עושה לעצמי סלט…

אמא שלך לא משאירה לך אוכל?

היא לא מספיקה. היא קמה מאוד מוקדם לעבודה וחוזרת כבר עייפה בערב.

ואת לבד עד הערב? כן, לבד.

המפתח הזה שלה תמיד נצנץ לי בעיניים. תמיד נתן לי תחושה שהיא ילדה עצמאית ובוגרת וכאילו מנהלת לעצמה בית משלה.

ואני הרגשתי לידה תמיד קטנה, הייתי באה הביתה ואמא שלי תמיד חיכתה לי.

גרנו בקומה רביעית וכשהייתי מגיעה לקומה שלישית כבר יכולתי לנחש לפי הריח מה אמא שלי הכינה לי לצהריים.

היא הייתה מגישה לי את האוכל לשולחן, מחבקת, מנשקת שואלת איך היה לי בבית הספר והולכת לנוח. זה היה הדבר הכי מובן לי מאליו. שאמא שלי בבית. שיש לי כל יום אוכל טרי וטעים.

לפעמים מובן לי מדי. קינאתי בה, בחברה הזאת שלי, שניהלה חיים סוערים ובוגרים לבד בבית. מדי פעם הייתי מזמינה אותה אליי אחרי בית הספר ואני זוכרת איך היא הייתה טורפת את האוכל של אמא שלי.

היינו יושבות ועושות יחד שיעורי בית ואמא שלי הייתה מפנקת אותנו בעוגה או בשוקו חם.

בערב אמא שלה הייתה באה לקחת אותה עייפה ורצוצה אחרי יום ארוך של עבודה והייתה מודה לאמא שלי עשרות פעמים על האירוח.

וכשהיא הייתה הולכת הביתה היא הייתה לוחשת לי באוזן: אני אוהבת את הבית שלך, אני אוהבת לבוא אליכם, הלוואי והיה לי גם בית כזה ואמא כזאת.

היא לא ידעה כמה קינאתי בה וכמה רציתי כזה מפתח על הצוואר.

לא באמת הבנתי את המשמעות של המפתח הזה על הצוואר.

אמא שלי הייתה ועדיין המהות של הבית שלי. הבית הפיזי והבית בלב שלי.

ולא משנה איפה הייתי ואהיה בחיי בכל מקום בו אמא שלי תהיה, נמצא גם הבית שלי. התמצית שלי.

אמא שלי לימדה אותי מה זה בית. מהות של בית. תחושה של בית, משפחה, חום, חיוך, הכנסת אורחים, נתינה וזו אחת המתנות הכי גדולות שהיא נתנה לי לחיים האלה.

אני אוהבת מפתחות.

אוהבת שכל מפתח נראה אחרת. אוהבת לדמיין כמה מפתחות יש בעולם שלנו וכל אחד יחיד ומיוחד וכל אחד יכול לפתוח ולסגור בית אחר לחלוטין.

תחשבו על זה… מיליארדים של מפתחות לכל כך הרבה בתים לכל כך הרבה חיים…

כמה מפתחות אנחנו צריכים בחיינו ?

לי יש מפתח אחד.

מפתח לבית שבלב שלי.

וכשאני פותחת את הבית שבלב שלי למי שאני אוהבת…

אותו אהוב נשאר שם,

לתמיד.

A home in my heart

מזמינה אתכם ללוח שלי ב – Pinterest לוח חדש ומרגש שנוצר במקביל לכתיבת הפוסט הזה.
A home inside my heart לוח שמדבר על בית.

מהו בית עבורי דרך תמונות, רגשות ואסוצייאציות שעלו בי עם כתיבת הפוסט. תהנו!

ספרו לי על הבית שלכם, מהי משמעות המילה בית עבורכם?

מהות של בית? אנשים מבתים שאהבתם? זכרונות מבתים שאהבתם, ממדינות שביקרתם שאהובות עליכם במיוחד….וכל דבר אחר שעולה על דעתכם.

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
פוסט נוסף שלי שתאהבו בהקשר של בית הוא מטבח מוזמנים להכנס.

אני כאן, מחכה כמו תמיד לקרוא את התגובות הנפלאות שלכם ומבטיחה להגיב לכם באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

מוזמנים גם לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות, לכתובת המייל שלי tamariandme@gmail.com (מבטיחה שהכל ישאר ביננו).

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.

הכי שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי.

אתם ההשראה שלי…

תמרי סלונים ליבס

תמונות מכאן, מכאן