בימי שישי בשעה חמש בדיוק הייתי יורדת לדירה של סבא וסבתא שלי.
יושבת לידם על הספה ומחכה בקוצר רוח. שיתחיל הסרט.
בערבית.
הסרט כמו תמיד, נפתח במוסיקה דרמטית מלאה בתשוקה ומתח.
אנחנו יושבים בדממה ומחכים.
סבא שלי שהתקשה לקרוא את הכתוביות, היה מחכה שסבתא שלי תסביר לו מה קורה.
וככה שעתיים עוברות, סבתא שלי יושבת ומקריאה בקול רם לסבא שלי את התרגום של הסרט, שלא יפספס שום דרמה, שום נשיקה, שום רצח.
והוא אומר לה: מה? מה אמרת? מה היא אמרה לו לרופא בסרט? …סבא שלי לא שמע טוב.
ועד שהיא הייתה אומרת לו והוא היה מבין, הסרט היה ממשיך…
אני מחייכת שאני נזכרת בזה. זה היה כל כך מצחיק…
אבל מה שבאמת זכור לי מהסרטים האלה הן שתי מילים. שחזרו על עצמן בלי סוף בכל סרט וסרט.
א – דוניא (העולם) ו – אלחוב (אהבה)
הסרטים הערבים מלאי התשוקה, האהבות הנכזבות וגם הנסתרות, העני והעשיר, הדוקטור מהעיר והיפיפייה הענייה מהכפר כולם האשימו או הודו לעולם על עוולותיו ועל שמחותיו.
א-דונייה…הם היו אומרים עם מבט דרמטי לשמיים ותנועות ידיים …מה עשית לנו…מה עוללת…מה עם הפרנסה שלנו, האהבה הנכזבת ששלחת לנו, האושר שגזלת לנו, הבת הסוררת שלנו, א-דוניא, תעשה שהוא יחלים מהמחלה הקשה, תעשה שהוא יאהב אותי…
לפעמים התחינה לא – דוניא הייתה מלווה בשיר קורע לב עם מוסיקת כינור חדה וכואבת.
אני חושבת שלא היה כמעט סרט שלא הייתי שואלת את סבתא שלי את אותה שאלה: למה הם מאשימים את העולם בכל דבר, למה הם מבקשים ממנו כל דבר?
סבתא שלי הייתה מסתכלת עליי ואומרת לי: כי הכל שם. בעולם. למעלה. בידיים שלו. הגורלות, הזיווגים, הבריאות והחולי, הפרנסה.
הייתי תמיד שותקת ומחייכת כשהיא הייתה עונה לי את זה. מדמיינת לי את הא – דוניא הזה, שיכול לעשות כל כך הרבה דברים.
או לא לעשות. כמו קוסם כל יכול.
כמה כוח יש לו, כמה עוצמה. מעניין איך הוא נראה…
מקום פילוסופי לחלוטין
כשהייתי קטנה הייתי שואלת המון שאלות על היקום, על החלל, על אלוהים, על העולם וגם על כל מה שמעבר.
סקרנות בלתי מוסברת. הייתי מפליגה בדמיון למחוזות שהם הרבה יותר רחוקים מהירח.
תקראו לזה נסתר, רוחני, אבל תמיד הרגשתי שיש בי משהו שהוא מעבר, יותר חזק ממני.
לפעמים כשהיה מזדמן מישהו ממש חכם מהמשפחה, או מהחברים שידע גם לענות לי על כל השאלות על החלל והיקום ומה שמעבר לו…
היה שלב שהייתי אומרת לו: תפסיק. זהו.
כי מפה אני כבר לא מבינה על מה אתה מדבר.
הרגשתי שמפה אני רוצה להבין לבד בדרך שלי.
תמיד העדפתי לחשוב שמאחורי החלל והאינסוף מתקיימים גם חיים אחרים, כאלה שלא ממש כתובים בספרי האסטרונומיה…כאלה שאי אפשר להסביר. רק להרגיש .
היקום, העולם א – דוניא…
השראה שאני כל כך אוהבת. השראה קוסמית.
במילה יקום יש המון. מצד אחד עובדות פיזיקליות מרתקות ומצד שני המון מקום לעצמנו לאמונות שלנו.
מקום פילוסופי לחלוטין.
משהו שהוא הרבה מעבר להבנה הבסיסית שלנו. מה יש שם מעבר לגלקסיות? אלוהים, יקומים אחרים, פיות קסומות, גלגולים אחרים שלנו?
ואיך הם נראים שם כולם? יש להם זקן? שיער לבן? הם רואים ואינם נראים? עם כנפיים בלי כנפיים?
ואיך אני הגעתי לכאן ליקום הזה, מלבד העובדה המדעית הידועה לי…
אולי באתי מגלגול אחר…
אני בטוחה שכן.
רומן עם המנהל של הקרקס
אנחנו הולכות באיטיות. מעיל דובון, נשק, שקית של סוכריות גומי…
מקיפות את הבסיס הקטן עוד פעם ועוד פעם.
אמצע הלילה. קפוא בחוץ. ירח מלא מאיר לנו קצת את הדרך.
סוכריות הגומי מתחסלות די מהר.
אנחנו עייפות, מפהקות. מנסות להעביר את הזמן עד שהקבוצה השנייה תחליף אותנו בעוד שמירה מייאשת.
אני יודעת מה היית בגלגול הקודם. אני פתאום אומרת לחברה שלי.
מה הייתי בגלגול הקודם?? תמר מאיפה הבאת את זה עכשיו? היא מחייכת אליי חיוך מופתע.
אני אומרת לך שאני יודעת. ואני באמת יודעת. אני מרגישה את זה פתאום חזק בכל הגוף שלי וזה יוצא ממני כמו שזה בלי להסס.
ואני אומרת לה…
את היית מורה לצרפתית, באנגלייה. במאה שעברה. לימדת במשפחה של ילדים עשירים.
היא צוחקת וכמעט נחנקת מהסוכרייה אני ?? מורה? באנגלייה? והצחוק שלה גדל וגדל.
ואז אני אומרת לשנייה, את עבדת בקרקס, טיפלת בחיות והיה לך גם רומן עם המנהל של הקרקס שהיה מבוגר ממך בעשרים שנה.
היא מסתכלת עלי וגם היא פורצת בצחוק מטורף.
אני ממשיכה לתאר להן בפרטי פרטים את חייהן בגלגול הקודם, זה יוצא ממני כל כך בטבעיות.
שתיהן מתות מצחוק. אני דווקא לא. אפילו קצת נעלבת. את עייפה תמר הן אומרות לי. את צריכה כבר לישון.
אני רצינית אתכן, זה באמת!!
תמר נו באמת, איך זה יכול להיות שאת יודעת את זה??
אני לא יודעת! אני מרגישה. אני רואה את זה מולי. אתן מבינות?
הן שותקות, מסתכלות אחת על השנייה, מתאפקות לא לצחוק ומסתכלות עליי במבט תמוה.
אנחנו מגיעות לחדר. רק השקט של הלילה נשאר ורשרוש של שקית סוכריות הגומי שנזרקת לפח.
אני מתיישבת על המיטה ומרגישה משהו אחר. משהו לא מוכר.
חתול שהתחלף לנסיכה
אני קשובה וקשורה לעונות השנה ולגרמי השמיים בצורה חזקה מאוד. כל כך אוהבת את הירח והכוכבים…
כל עונה עבורי היא סיפור, היא השראה. בכל עונה יש בי חדווה אחרת. אהבות אחרות.
מרגישה שהסתיו מגיע… קצת לפני שהוא כאן. השינוי ברוח, הריח, הפרחים, האדמה והעלים.
שואפת את ריח הגשם הראשון לריאות שלי כמו בושם. כל שנה מחדש. כמה שאני אוהבת את הריח הזה, מזכיר לי כל כך הרבה דברים.
בכל מבט שלי לשמיים, דבר שקורה כמה עשרות פעמיים ביום, העיניים שלי נפערות מהאור, מהצבע של השמיים ומהעננים המחליפים צורות.
מכירים את המשחק? איזה צורה רואים בעננים…מתה על זה.
הנה הפנים שלי, והנה פיל וחתול שכבר התחלף לנסיכה והיא התחלפה לארנבת והארנבת התחלפה לטירה והטירה הפכה לאיש מפחיד והאיש המפחיד הפך לסתם ענן שממשיך לזוז ולזוז עד הצורה הבאה שלו…ובסוף נעלם.
יכולה שעות לשכב ולהתמכר למשחק הזה. תמיד אבל תמיד יש בו הפתעות והוא אף פעם לא דומה לפעם הקודמת…
בין עשרות החלומות שלי
הירח במלוא הדרו. מולי.
מדי פעם עננים אפורים ורכים מסתירים אותו.
אני יושבת על הרצפה מחוץ לבית שלי עטופה בשמיכת צמר דקה. אמצע הלילה.
הוא מלא ויפה. יש צינה נעימה ואוויר צלול כמו שאני אוהבת. שקט בחוץ. הבן שלי ער. כל הלילה. העיניים שלי ושלו מהופנטות רק לדבר אחד…לירח.
אימא בואי ניקח סולם ונעלה לגג שנראה אותו יותר טוב…
בוא שב לידי ונסתכל עליו מכאן אני אומרת לו. רגע נדיר שכזה אני והוא באמצע הלילה. והוא מתיישב לידי.
ירח, כמה שאני אוהבת אותו! זו אחת המילים הראשונות שידעתי להגות כשהייתי ממש קטנה. י ר ח.
וגם בין המילים הראשונות שהבן שלי למד להגות כשהוא היה קטן.
הוא מלווה אותי שנים באור שלו וביופי שלו ויסלחו לי כל אוהבי השמש, אני לגמרי בת ירח.
כשהוא מלא פעם בחודש, מבט אחד אליו זה בשבילי כמו נשימה טובה מלאה בתקווה.
כשהוא חרמשי בתחילת החודש, אני מסתכלת עליו בהערצה כמו ציור מדויק שצייר היקום.
יש בו משהו קסום בירח, מסתורי…משהו של פיות…
כמה אגדות נכתבו על הירח, כמה שירים וסיפורים. אחת ההשראות הכי יפות שיש.
הלילה הוא מלא וקרוב והוא הופך לאט לאט מלבן של תקווה, לאדום אש מרהיב ומחזיר לי אהבה נדירה של ירח. ליקוי של ירח.
מדי כמה שניות ענן עובר עליו ואז הוא נעלם לי לרגע. ואז שוב חוזר. אני מנסה לצלם אותו כמה שהוא מרשה לי. והוא מרשה לי.
כשהוא נעלם לי באור הראשון של הבוקר. אני נפרדת ממנו בחיוך.
אימא אני הולך לישון.
אני נשארת עוד קצת מאחסנת את הלילה המיוחד הזה עמוק בלב.
הוא כמעט בן 15, הבן שלי.
כשהוא היה ילד הוא היה אומר שהחלום שלו זה לעבוד בנאס”א שבפלורידה וזה חלום שממשיך איתו לשמחתי עד היום.
אני מתפללת שהוא יגשים אותו. גם בשבילי. כי החלום שלי בין כל עשרות החלומות שהיו לי היה ללמוד אסטרונומיה.
זה כנראה גנטי העניין הזה.
תמצית של דברים מפעם
מאורעות חיי הלא פשוטים, לעיתים השאירו אותי עם אינספור שאלות ותהיות.
אבל עדיין עם אמונה. חזקה. אולי לא בשם המפורש, אבל ביקום.
אני “יקומיסטית”. כן. אחת שמאמינה ביקום ובמה שהוא מזמן לנו.
מאמינה בא – דוניא, בעולם, ביקום…כל אחד קורא לזה בשם שנוח לו להאמין בו. מאמינה שכל מה שנבקש ממנו חזק ונתפלל, הוא ייתן לנו בסופו של דבר.
מאמינה שהוא מצרף הצירופים שלנו. מגשים המילים שלנו. לצערי לפעמים גם את המילים הפחות טובות.
הוא יודע מה עם מה, מי עם מה ומתי זה יקרה או לא יקרה. מה יצמח ויגדל ויפרח ומה לא.
מי יחיה ומי ימות.
הוא גם זה שמחליט מתי הגשמים יגיעו, מתי השמש תזרח, מתי השלג ירד, מתי יהיה ליקוי ירח וכמובן איזה צורות לתת לעננים ואיזה משאלות להגשים לי.
היקום לימד אותי ולפעמים בדרך הקשה, שמה שצריך לקרות יקרה. בין אם נרצה ובין אם לא.
אני לא רוחנית במובן הטהור של המילה. בדור שלי להיות רוחנית זה מאוד באופנה. אני לא הולכת לסדנאות או עושה מדיטציה, או מתעסקת בעולם הרוח כחלק מחיי.
אבל אני תמיד מרגישה את המעבר לדברים, מחוברת חזק לעצמי בכל סיטואציה בחיי וזה משהו שיש בי מילדות, רוחניות קוסמית שהיא רק שלי.
מאז שאני זוכרת את עצמי.
אין מצב שהנשמה שלי הגיעה ככה סתם לעולם. יש בה תמצית של דברים מפעם, שאני מרגישה שהגיעו אליי מעולמות אחרים.
יש אנשים אהובים ויקרים לי בחיי שאני מרגישה שאנחנו כבר מכירים שנים, עשרות ואולי מאות שנים. שנפגשנו כבר פעם. במקום אחר, בזמן אחר.
יש מראות ומקומות שאני רואה, שאני מרגישה שכבר ראיתי אותם פעם, שהייתי בהם פעם…
מה בעצם יש שם
מאז ומעולם היו שאלות על טבעו של היקום. מאז ראשית האדם.
מה זה “יקום” ? איך הוא הגיע לכאן. איך אנחנו הגענו לכאן…
הוא היה כאן תמיד או נוצר איכשהו? מה יהיה בעתידו, ממה בדיוק הוא עשוי היקום הזה? מה זה זמן? גם הזמן בחלל שהוא שונה מהזמן שלנו.
הרי זמן זו המצאה פרטית שלנו.
קשה מאוד להגדיר מה זה יקום, שאלות שהן בין פיסיקה לפילוסופיה. שאלות חיינו. בין כאן לשם. בין פה לבין האינסוף.
ותמיד המוח שלנו לא נמנע מהשאלה, אז מה בעצם יש שם, מאחורי היקום?
במובן המופשט והלא מופשט של המחשבה.
יש יקומים אחרים? מקבילים לנו? ואולי אנחנו רק יקום אחד מני רבים. יקום אנושי שכזה מיוחד כזה.
ככל שנחקור יותר, נבין פחות. והאמת, אולי עדיף שכך…כי זה משאיר לנו השראה נפלאה לדמיין כל כך הרבה דברים שיכולים להיות שם מאחורי הירח, והכוכבים והעננים…
אפילוג של פייה
אמא תראי, פיית יום ההולדת הייתה כאן, אצלי בחדר!! את מאמינה אמא?
בטח שאני מאמינה.
שנים שפיית יום ההולדת באה לבקר את ילדיי.
אני מזכירה להם להשאיר לה פתח קטן בחלון שהיא תוכל להיכנס כשהם ישנים.
היא מגיעה אליהם לחדר בלילה של יום ההולדת.
מקשטת את החדר בקסמים וכוכבים, שמה מתנות על הרצפה, בלונים, מכתבים כתובים בכתב משולש, בו היא מאחלת להם ברכות ליום הולדת ואחרי שהיא מסיימת לסדר הכל, היא עפה לה מהחלון ונעלמת.
עד יום ההולדת הבאה.
כמה שאני אוהבת פיות. הן כאלה עדינות ושבריריות ומצד שני מלאות בכוח ובעוצמה.
מאמינה בהן. שהן שם. גם הן. איפשהו. באינסוף ומעבר לו. או שאולי הן ממש קרובות…מרחק נגיעה ותיכף הן יכנסו לי דרך הפתח שאשאיר להן בחלון…
אני מאמינה שבגלגול הקודם הייתי מין פייה …סוג של…
עפה לה בא – דוניא שלה ממקום למקום, עוזרת למי שזקוק…
נחה לפעמים על איזה כוכב…או באיזה יער…
כותבת את כל החוויות שלה ומספרת על האנשים שהיא פגשה.
בשביל לא לשכוח.
(כי גם פיות שוכחות לפעמים…)
באיזה שהוא מקום….
מזמינה אתכם הפעם ללוח שלי ב – Pinterest שנקרא: Somewhere
לוח השראה שכל אחד יכול למצוא בו את המקום הזה שלו שהוא מאמין בו שהוא שם איפשהו, או חולם להיות בו, או נמצא בו באמת.
כל אחד והאמונה שלו.
כאן, שם ובכל מקום שהוא בוחר להיות בו….
תהנו.
תמר ליבס ( תמרי )
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי, במה אתם מאמינים? תובנות על הייקום? מה אתם מאמינים שנמצא “שם” מעבר להכל ? זכרונות על ירח? סיפורים?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמונות: מכאן