א – דוניא (העולם)

בימי שישי בשעה חמש בדיוק הייתי יורדת לדירה של סבא וסבתא שלי.

יושבת לידם על הספה ומחכה בקוצר רוח. שיתחיל הסרט.

בערבית.

הסרט כמו תמיד, נפתח במוסיקה דרמטית מלאה בתשוקה ומתח.

אנחנו יושבים בדממה ומחכים.

סבא שלי שהתקשה לקרוא את הכתוביות, היה מחכה שסבתא שלי תסביר לו מה קורה.

וככה שעתיים עוברות, סבתא שלי יושבת ומקריאה בקול רם לסבא שלי את התרגום של הסרט, שלא יפספס שום דרמה, שום נשיקה, שום רצח.

והוא אומר לה: מה? מה אמרת? מה היא אמרה לו לרופא בסרט? …סבא שלי לא שמע טוב.

ועד שהיא הייתה אומרת לו והוא היה מבין, הסרט היה ממשיך…

אני מחייכת שאני נזכרת בזה. זה היה כל כך מצחיק…

אבל מה שבאמת זכור לי מהסרטים האלה הן שתי מילים. שחזרו על עצמן בלי סוף בכל סרט וסרט.

א – דוניא (העולם) ו – אלחוב (אהבה)

הסרטים הערבים מלאי התשוקה, האהבות הנכזבות וגם הנסתרות, העני והעשיר, הדוקטור מהעיר והיפיפייה הענייה מהכפר כולם האשימו או הודו לעולם על עוולותיו ועל שמחותיו.

א-דונייה…הם היו אומרים עם מבט דרמטי לשמיים ותנועות ידיים …מה עשית לנו…מה עוללת…מה עם הפרנסה שלנו, האהבה הנכזבת ששלחת לנו, האושר שגזלת לנו, הבת הסוררת שלנו, א-דוניא, תעשה שהוא יחלים מהמחלה הקשה, תעשה שהוא יאהב אותי…

לפעמים התחינה לא – דוניא הייתה מלווה בשיר קורע לב עם מוסיקת כינור חדה וכואבת.

אני חושבת שלא היה כמעט סרט שלא הייתי שואלת את סבתא שלי את אותה שאלה: למה הם מאשימים את העולם בכל דבר, למה הם מבקשים ממנו כל דבר?

סבתא שלי הייתה מסתכלת עליי ואומרת לי: כי הכל שם. בעולם. למעלה. בידיים שלו. הגורלות, הזיווגים, הבריאות והחולי, הפרנסה.

הייתי תמיד שותקת ומחייכת כשהיא הייתה עונה לי את זה. מדמיינת לי את הא – דוניא הזה, שיכול לעשות כל כך הרבה דברים.

או לא לעשות. כמו קוסם כל יכול.

כמה כוח יש לו, כמה עוצמה. מעניין איך הוא נראה…

 

PicMonkey Collage00

מקום פילוסופי לחלוטין

כשהייתי קטנה הייתי שואלת המון שאלות על היקום, על החלל, על אלוהים, על העולם וגם על כל מה שמעבר.

סקרנות בלתי מוסברת. הייתי מפליגה בדמיון למחוזות שהם הרבה יותר רחוקים מהירח.

תקראו לזה נסתר, רוחני, אבל תמיד הרגשתי שיש בי משהו שהוא מעבר, יותר חזק ממני.

לפעמים כשהיה מזדמן מישהו ממש חכם מהמשפחה, או מהחברים שידע גם לענות לי על כל השאלות על החלל והיקום ומה שמעבר לו…

היה שלב שהייתי אומרת לו: תפסיק. זהו.

כי מפה אני כבר לא מבינה על מה אתה מדבר.

הרגשתי שמפה אני רוצה להבין לבד בדרך שלי.

תמיד העדפתי לחשוב שמאחורי החלל והאינסוף מתקיימים גם חיים אחרים, כאלה שלא ממש כתובים בספרי האסטרונומיה…כאלה שאי אפשר להסביר. רק להרגיש .

היקום, העולם א – דוניא…

השראה שאני כל כך אוהבת. השראה קוסמית.

במילה יקום יש המון. מצד אחד עובדות פיזיקליות מרתקות ומצד שני המון מקום לעצמנו לאמונות שלנו.

מקום פילוסופי לחלוטין.

משהו שהוא הרבה מעבר להבנה הבסיסית שלנו. מה יש שם מעבר לגלקסיות? אלוהים, יקומים אחרים, פיות קסומות, גלגולים אחרים שלנו?

ואיך הם נראים שם כולם? יש להם זקן? שיער לבן? הם רואים ואינם נראים? עם כנפיים בלי כנפיים?

ואיך אני הגעתי לכאן ליקום הזה, מלבד העובדה המדעית הידועה לי…

אולי באתי מגלגול אחר…

אני בטוחה שכן.

 

רומן עם המנהל של הקרקס

אנחנו הולכות באיטיות. מעיל דובון, נשק, שקית של סוכריות גומי…

מקיפות את הבסיס הקטן עוד פעם ועוד פעם.

אמצע הלילה. קפוא בחוץ. ירח מלא מאיר לנו קצת את הדרך.

סוכריות הגומי מתחסלות די מהר.

אנחנו עייפות, מפהקות. מנסות להעביר את הזמן עד שהקבוצה השנייה תחליף אותנו בעוד שמירה מייאשת.

אני יודעת מה היית בגלגול הקודם. אני פתאום אומרת לחברה שלי.

מה הייתי בגלגול הקודם?? תמר מאיפה הבאת את זה עכשיו? היא מחייכת אליי חיוך מופתע.

אני אומרת לך שאני יודעת. ואני באמת יודעת. אני מרגישה את זה פתאום חזק בכל הגוף שלי וזה יוצא ממני כמו שזה בלי להסס.

ואני אומרת לה…

את היית מורה לצרפתית, באנגלייה. במאה שעברה. לימדת במשפחה של ילדים עשירים.

היא צוחקת וכמעט נחנקת מהסוכרייה אני ?? מורה? באנגלייה? והצחוק שלה גדל וגדל.

ואז אני אומרת לשנייה, את עבדת בקרקס, טיפלת בחיות והיה לך גם רומן עם המנהל של הקרקס שהיה מבוגר ממך בעשרים שנה.

היא מסתכלת עלי וגם היא פורצת בצחוק מטורף.

אני ממשיכה לתאר להן בפרטי פרטים את חייהן בגלגול הקודם, זה יוצא ממני כל כך בטבעיות.

שתיהן מתות מצחוק. אני דווקא לא. אפילו קצת נעלבת. את עייפה תמר הן אומרות לי. את צריכה כבר לישון.

אני רצינית אתכן, זה באמת!!

תמר נו באמת, איך זה יכול להיות שאת יודעת את זה??

אני לא יודעת! אני מרגישה. אני רואה את זה מולי. אתן מבינות?

הן שותקות, מסתכלות אחת על השנייה, מתאפקות לא לצחוק ומסתכלות עליי במבט תמוה.

אנחנו מגיעות לחדר. רק השקט של הלילה נשאר ורשרוש של שקית סוכריות הגומי שנזרקת לפח.

אני מתיישבת על המיטה ומרגישה משהו אחר. משהו לא מוכר.

 

PicMonkey Collage5

חתול שהתחלף לנסיכה

אני קשובה וקשורה לעונות השנה ולגרמי השמיים בצורה חזקה מאוד. כל כך אוהבת את הירח והכוכבים…

כל עונה עבורי היא סיפור, היא השראה. בכל עונה יש בי חדווה אחרת. אהבות אחרות.

מרגישה שהסתיו מגיע… קצת לפני שהוא כאן. השינוי ברוח, הריח, הפרחים, האדמה והעלים.

שואפת את ריח הגשם הראשון לריאות שלי כמו בושם. כל שנה מחדש. כמה שאני אוהבת את הריח הזה, מזכיר לי כל כך הרבה דברים.

בכל מבט שלי לשמיים, דבר שקורה כמה עשרות פעמיים ביום, העיניים שלי נפערות מהאור, מהצבע של השמיים ומהעננים המחליפים צורות.

מכירים את המשחק? איזה צורה רואים בעננים…מתה על זה.

הנה הפנים שלי, והנה פיל וחתול שכבר התחלף לנסיכה והיא התחלפה לארנבת והארנבת התחלפה לטירה והטירה הפכה לאיש מפחיד והאיש המפחיד הפך לסתם ענן שממשיך לזוז ולזוז עד הצורה הבאה שלו…ובסוף נעלם.

יכולה שעות לשכב ולהתמכר למשחק הזה. תמיד אבל תמיד יש בו הפתעות והוא אף פעם לא דומה לפעם הקודמת…

 

PicMonkey Collage3

בין עשרות החלומות שלי

הירח במלוא הדרו. מולי.

מדי פעם עננים אפורים ורכים מסתירים אותו.

אני יושבת על הרצפה מחוץ לבית שלי עטופה בשמיכת צמר דקה. אמצע הלילה.

הוא מלא ויפה. יש צינה נעימה ואוויר צלול כמו שאני אוהבת. שקט בחוץ. הבן שלי ער. כל הלילה. העיניים שלי ושלו מהופנטות רק לדבר אחד…לירח.

אימא בואי ניקח סולם ונעלה לגג שנראה אותו יותר טוב…

בוא שב לידי ונסתכל עליו מכאן אני אומרת לו. רגע נדיר שכזה אני והוא באמצע הלילה. והוא מתיישב לידי.

ירח, כמה שאני אוהבת אותו! זו אחת המילים הראשונות שידעתי להגות כשהייתי ממש קטנה. י ר ח.

וגם בין המילים הראשונות שהבן שלי למד להגות כשהוא היה קטן.

הוא מלווה אותי שנים באור שלו וביופי שלו ויסלחו לי כל אוהבי השמש, אני לגמרי בת ירח.

כשהוא מלא פעם בחודש, מבט אחד אליו זה בשבילי כמו נשימה טובה מלאה בתקווה.

כשהוא חרמשי בתחילת החודש, אני מסתכלת עליו בהערצה כמו ציור מדויק שצייר היקום.

יש בו משהו קסום בירח, מסתורי…משהו של פיות…

כמה אגדות נכתבו על הירח, כמה שירים וסיפורים. אחת ההשראות הכי יפות שיש.

הלילה הוא מלא וקרוב והוא הופך לאט לאט  מלבן של תקווה, לאדום אש מרהיב ומחזיר לי אהבה נדירה של ירח. ליקוי של ירח.

מדי כמה שניות ענן עובר עליו ואז הוא נעלם לי לרגע. ואז שוב חוזר. אני מנסה לצלם אותו כמה שהוא מרשה לי. והוא מרשה לי.

כשהוא נעלם לי באור הראשון של הבוקר. אני נפרדת ממנו בחיוך.

אימא אני הולך לישון.

אני נשארת עוד קצת מאחסנת את הלילה המיוחד הזה עמוק בלב.

הוא כמעט בן 15, הבן שלי.

כשהוא היה ילד הוא היה אומר שהחלום שלו זה לעבוד בנאס”א שבפלורידה וזה חלום שממשיך איתו לשמחתי עד היום.

אני מתפללת שהוא יגשים אותו. גם בשבילי. כי החלום שלי בין כל  עשרות החלומות שהיו לי היה ללמוד אסטרונומיה.

זה כנראה גנטי העניין הזה.

 PicMonkey Collage77

תמצית של דברים מפעם

מאורעות חיי הלא פשוטים, לעיתים השאירו אותי עם אינספור שאלות ותהיות.

אבל עדיין עם אמונה. חזקה. אולי לא בשם המפורש, אבל ביקום.

אני “יקומיסטית”. כן. אחת שמאמינה ביקום ובמה שהוא מזמן לנו.

מאמינה בא – דוניא, בעולם, ביקום…כל אחד קורא לזה בשם שנוח לו להאמין בו. מאמינה שכל מה שנבקש ממנו חזק ונתפלל, הוא ייתן לנו בסופו של דבר.

מאמינה שהוא מצרף הצירופים שלנו. מגשים המילים שלנו. לצערי לפעמים גם את המילים הפחות טובות.

הוא יודע מה עם מה, מי עם מה ומתי זה יקרה או לא יקרה. מה יצמח ויגדל ויפרח ומה לא.

מי יחיה ומי ימות.

הוא גם זה שמחליט מתי הגשמים יגיעו, מתי השמש תזרח, מתי השלג ירד, מתי יהיה ליקוי ירח וכמובן איזה צורות לתת לעננים  ואיזה משאלות להגשים לי.

היקום לימד אותי ולפעמים בדרך הקשה, שמה שצריך לקרות יקרה. בין אם נרצה ובין אם לא.

אני לא רוחנית במובן הטהור של המילה. בדור שלי להיות רוחנית זה מאוד באופנה. אני לא הולכת לסדנאות או עושה מדיטציה, או מתעסקת בעולם הרוח כחלק מחיי.

אבל אני תמיד מרגישה את המעבר לדברים, מחוברת חזק לעצמי בכל סיטואציה בחיי וזה משהו שיש בי מילדות, רוחניות קוסמית שהיא רק שלי.

מאז שאני זוכרת את עצמי.

אין מצב שהנשמה שלי הגיעה ככה סתם לעולם. יש בה תמצית של דברים מפעם, שאני מרגישה שהגיעו אליי מעולמות אחרים.

יש אנשים אהובים ויקרים לי בחיי שאני מרגישה שאנחנו כבר מכירים שנים, עשרות ואולי מאות שנים. שנפגשנו כבר פעם. במקום אחר, בזמן אחר.

יש מראות ומקומות שאני רואה, שאני מרגישה שכבר ראיתי אותם פעם, שהייתי בהם פעם…

 

מה בעצם יש שם

מאז ומעולם היו שאלות על טבעו של היקום.  מאז ראשית האדם.

מה  זה “יקום” ? איך הוא הגיע לכאן. איך אנחנו הגענו לכאן…

הוא היה כאן תמיד או נוצר איכשהו? מה יהיה בעתידו, ממה בדיוק הוא עשוי היקום הזה? מה זה זמן? גם הזמן בחלל שהוא שונה מהזמן שלנו.

הרי זמן זו המצאה פרטית שלנו.

קשה מאוד להגדיר מה זה יקום, שאלות שהן בין פיסיקה לפילוסופיה. שאלות חיינו. בין כאן לשם. בין פה לבין האינסוף.

ותמיד המוח שלנו לא נמנע מהשאלה, אז מה בעצם יש שם, מאחורי היקום?

במובן המופשט והלא מופשט של המחשבה.

יש יקומים אחרים? מקבילים לנו?  ואולי אנחנו רק יקום אחד מני רבים. יקום אנושי שכזה מיוחד כזה.

ככל שנחקור יותר, נבין פחות. והאמת, אולי עדיף שכך…כי זה משאיר לנו השראה נפלאה לדמיין כל כך הרבה דברים שיכולים להיות שם מאחורי הירח, והכוכבים והעננים…

 

PicMonkey Collage67

אפילוג של פייה

אמא תראי, פיית יום ההולדת הייתה כאן, אצלי בחדר!! את מאמינה אמא?

בטח שאני מאמינה.

שנים שפיית יום ההולדת באה לבקר את ילדיי.

אני מזכירה להם להשאיר לה פתח קטן בחלון שהיא תוכל להיכנס כשהם ישנים.

היא מגיעה אליהם לחדר בלילה של יום ההולדת.

מקשטת את החדר בקסמים וכוכבים, שמה מתנות על הרצפה, בלונים, מכתבים כתובים בכתב משולש, בו היא מאחלת להם ברכות ליום הולדת ואחרי שהיא מסיימת לסדר הכל, היא עפה לה מהחלון ונעלמת.

עד יום ההולדת הבאה.

כמה שאני אוהבת פיות. הן כאלה עדינות ושבריריות  ומצד שני מלאות בכוח ובעוצמה.

מאמינה בהן. שהן שם. גם הן. איפשהו. באינסוף ומעבר לו. או שאולי הן ממש קרובות…מרחק נגיעה ותיכף הן יכנסו לי דרך הפתח שאשאיר להן בחלון…

אני מאמינה שבגלגול הקודם הייתי מין פייה …סוג של…

עפה לה בא – דוניא שלה ממקום למקום, עוזרת למי שזקוק…

נחה לפעמים על איזה כוכב…או באיזה יער…

כותבת את כל החוויות שלה ומספרת על האנשים שהיא פגשה.

בשביל לא לשכוח.

(כי גם פיות שוכחות לפעמים…)

PicMonkey Collage4

באיזה שהוא מקום….

מזמינה אתכם הפעם ללוח שלי ב – Pinterest שנקרא: Somewhere

לוח השראה שכל אחד יכול למצוא בו את המקום הזה שלו שהוא מאמין בו שהוא שם איפשהו, או חולם להיות בו, או נמצא בו באמת.

כל אחד והאמונה שלו.

כאן, שם ובכל מקום שהוא בוחר להיות בו….

תהנו.

תמר  ליבס ( תמרי )

 

לכידה

 

 

 

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂

אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים  של השיתוף כאן למטה.

אז ספרו לי, במה אתם מאמינים?  תובנות על הייקום?  מה אתם מאמינים שנמצא “שם” מעבר להכל ? זכרונות על ירח?  סיפורים?

אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.

אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !

תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!

קולאז’ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

תמונות: מכאן

 

 

52 תגובות

  • עירית מור הגיב:

    מהמם !!

    • תמרי הגיב:

      תודה עיריתוש!:)

      • מיכל אגם אליסון הגיב:

        פוסט מרתק כמו שרק את יודעת לכתוב, התחברתי לכל כך הרבה דברים שכתבת, מהעננים שהייתי ילדה, התבוננות על הירח ואמונה ביקום ללא הרבה מילים והסבר,
        מאמינה בלשדר שדר טוב ליקום והכל חוזר חזרה, מאחלת לך לגעת בכוכבים ואין ספק שאת מרתקת… מעניין מה הייתי בגילגול הקודם. תמשיכי לכתוב כל כך מעניין.

  • “תמצית של דברים מפעם”, משפט אחד שממצה את כל הפוסט מבחינתי. לא רוצה הפעם להכביר במילים, כדי לא לקלקל את הכח וההשפעה של המשפט לעיל.

    * ובכ”ז בקטנה, כי לא יכולתי להתאפק…שניפגש תביטי בי ותנסי לזהות מה הייתי בגלגול הקודם, מעניין אם תקלעי..:-)

    • תמרי הגיב:

      מיכלי,
      תודה יקרה על התגובה שלך. לפעמים כמה מילים אכן מספיקות לנו להביע רגשות שלמים….או תחושות מקריאה.

      ולגבי הגלגול שלך….
      גם אם אקלע ואדייק….איך תדעי שצדקתי??)
      מבטיחה שאגיד לך ואת תרגישי כבר אם זה מתחבר אלייך….:)

  • הי תמרי!
    קודם כל את חייבת לגלות לי על החיים הקודמים שלי!!! מגניב!
    שנית, אני מקנה בילדיך להתעורר ליום הולדת כה יפה וקסום… הבת הבכורה שלי מאוד אהבה את פיטר פאן. ראינו את זה יחד כאשר חנוך רוזן שיחק את פיטר וחני נחמיאס שחקה את וונדי. עד היום היא חולה על זה. יש אפילו קבוצה בפייסבוק של ילדים מגודלים כמוה. לאחרונה הם אף נפגשו עם חני. כמה טוב שאנחנו מאפשרים לעצמינו לשאר קצת ילדים 🙂
    הילה

    • תמרי הגיב:

      הי הילה,
      בחיי שמכל הפוסט הזה אני יכולה לפתוח עוד ערוץ או עסק? לתקשר בגילגולי נשמות….:)
      כמו שכתבתי למיכל מנור, אגיד לך בשמחה כשנתראה.
      אם אכיר אותך קצת לפני….זה יבוא לי הכי בטבעיות בבטן.
      פיטר פן וטינקרבל דמויות אהבות עליי עד היום. הם גם סוג של דברים שמעבר….מעבר לכל כך הרבה דברים…
      פיטר פן מאוד מדבר אליי כי הוא ילד שמסרב להתבגר, די דומה לי…:)
      וטינקרבל פייה מלאת השראה. חכמה, חזקה, סקסית, נשית. הפיה האולטימטיבית.
      אני תמיד רוצה להישאר ילדה והאמת זה חלק ממני וגם אם ארצה זה בלתי אפשרי להפרד מזה. וזה נפלא. ממליצה לך גם!!

  • תמרי יפה שלי,
    אוהבת איך ככה לכמה דקות המסך שלי מתמלא בניחוח שלך. אוהבת את רסיסי הזכרונות וחוויות חייך שנרקמות כך לישות מרתקת אחת. כרגיל, מזהה חוויות שלך בזכרונות שלי וזה נורא משעשע. הפעם, חווית הסרט הערבי שהיתה לגמרי בנוהל בילדותי, על מיטת עץ האגוז הכבדה והמלאה בפיתוחים, עליה שני מזרונים זה על זה. סבא, סבתא ואני, למרות שלרוב סבא היה פורש לענייניו והיינו נשארות מרותקות סבתא ואני. וסרט ערבי.
    את פיה בעצמך, זיהיתי את זה כבר מזמן. וכל גיגולייך עלי אדמות הן של פיה שמשתדלת איכשהו גם לרדת אל העם ולהיות קצת יצור “פשוט”.
    תודה אהובה על הפוסט המקסים, אוהבתותך.

    • תמרי הגיב:

      עינתי שלי,
      תודה שהיית לי השראה לפוסט הזה.
      שנתת לי כל כך הרבה מחשבה ומילים ומקומות להפליג אליהם….
      את יקרה לי כל כך. הרבה מעבר למילים.

      נהניתי לראות איך בהרבה תגובות שקיבלתי כאן ובפייסבוק הסרט בערבית חזר לכולם לתודעה. כולל אצלך. נכון שזה מקסים שכל התגובות קשורות לבילוי משותף עם סבתא וסבא?
      כולל אצלך. מעניין למה…
      את יכולה לדמיין אותך יושבת עם ילדייך וצופה איתם בסרט ערבי?
      מעניין מה תעני לי על זה.

      תודה שנתת לי להרגיש פייה…
      תודה שאת – את.
      אוהבת כל כך.

  • ציפי הגיב:

    ככ יפה. תמיד. כמה דקות של קסם. הזדהתי עם השעתיים בשישי של הסרט הערבי. הייתי יושבת עם אמא שלי ורואות. רואות וצוחקות ללא הפסקה. מההגזמה והדרמה. היו עוד בדברים שכתבת. ובטח משחק העננים, שאיתו ביליתי נסיעות ארוכות למשפחה של אבא שלי בבאר שבע. תמשיכי לשמור על המשפחה שלך עם כל הפיות. זה ככ מקסים!

    • תמרי הגיב:

      ציפי יקירתי ….
      קודם על תודה על התגובות שלך.
      כיף לי כל כך לקרוא אותך. ושאת כאן. תמיד אני מעלה בך זכרונות שמרגש אותי לקרוא אותם כפי שהם קרו לך…
      גם את נזכרת בסרט בערבית וזה מעלה בי חיוך. שאלתי את עינת ספקטור כאן בתגובה מעלייך, אם היא היתה יכולה לדמיין היום רואה סרט ערבי עם ילדיה…מעניין מה את אומרת… היית יכולה?

      • ציפי הגיב:

        שאלה טובה! רק שתדעי שיש לי מעט מאד זכרונות מהילדות, לפעמים נראה לי שזה ממש מעט, והתחלתי לחשוב שאולי זה כי לא צילמנו מספיק, ובטח ובטח לא כמו היום. כשאני קוראת אותך זה נהדר כי אני פשוט נזכרת. לפעמים רק באווירה, רק בהרגשה, והרבה פעמים זה מספיק. את מראה שאפשר להתייחס לבלוג כמו למשהו אישי ככ, של רגשות ורעיונות, ותדעי לך שזה משהו שלא הרבה מרשים לעצמם לעשות, להיפתח כמוך. אז תודה על כך, על התעוזה. וכמובן על הזכרונות.
        אני חושבת שהתקופה ההיא עברה מהעולם. התמימות, הקבלה ההיא. גם אם אני הייתי מנסה הם לא היו רוצים. הנאיביות עברה, ואצלהם היא בכלל לא היתה, אולי רק כשהיו נורא קטנים. זו אחת המתנות שכל המכשירים והמדיה לקחה מהם. לצחוק ולהנות ממשהו פשוט. מסרט מטופש של לואי דפינס. למשל. כן. הם היו לועגים ולא מבינים מה אני רוצה מהם – סרט ערבי. הימים האלה ככ אחרים.

        • תמרי הגיב:

          אני מנסה בבלוג הזה לתת לאנשים להבין מה זה כח של זכרון כי בעצם זה בדיוק מה שאמרת. היכולת להיזכר במשהו אפילו אם אין תמונה שלו. רק מלחשוב עליו או להרגיש אותו….או שמישהו מזכיר לך אותו.
          מאוד מרגש מה שכתבת לי. שתדעי שאני תמיד אני קוראת את הפוסט הראשון שלי כאן להזכיר לעצמי איך הכל התחיל כאן ולאן הייקום לקח אותי בסוף. 360 מעלות
          החשיפה שלי קיימת אבל היא נעשית בצורה מאוד מעודנת ומתחשבת. יש זכרונות שקרו הרבה יותר עוצמתיים ברמות שלעולם לא אחשוף כאן. הכל עובר זיקוק לרמות שהקורא יוכל לקרוא את זה ולקבל מזה את הערך הכי גדול שאפשר.
          ותמימות, מילה כל כך חשובה שכל כך נעלמה לנו מהעולם.כל כך מסכימה איתך. כל כך חבל….
          ואני בכלל חושבת שאנחנו צריכות פעם להפגש 🙂
          תודה רבה ציפי

  • עופרי הגיב:

    איך אני בכלל יכולה להתחיל ולהגיב? ולכתוב? את, שכל פעם מחדש גורמת לי דבר ראשון לפעור עיניים גדולות ולא להבין. איך, איך את עושה את זה כל פעם מחדש? שוזרת מילים בזכרונות, בסיפורים, מתובלים במעט הומור, עם המון רגשות, ומחשבות.
    לראות מעבר, אינטואיציה, לדעת, להרגיש ולא לפחד ולא לברוח. כן כן, מכירה היטב את אלו שרואות וקשובות.
    א-דוניה! את עולם ומלואו תמרולה שלי. את הפיה שלי שמלווה אותי. שליווית ברגעים בלתי אפשריים ולעד אנצור אותם בליבי. ואני, הייתי פעם ערבייה שמבשלת מהבטן. עם מלא ניחוחות ותבלינים, שזכרם נשאר על הידיים. תודה על המסע הזה גם!

    • תמרי הגיב:

      עופריקי שלי…
      אני לא יודעת מה אני עושה…
      אני רק יודעת שמעולם לא חשבתי שהזכרונות לכאורה המאוד פשוטים שלי יהוו בסיס לבלוג שלם…אף אחד לא מעריך מה יש לו אי שם בראש בנשמה….
      כלום לא מובן מאליו בטח לא זכרונות ומי כמוך יודעת….
      אני הבנתי את זה מהיום שהבלוג הזה נולד.

      אני שמחה שהייתי הפיה שלך עד כמה שיכולתי בתקופה ההיא…שהיתה לא כל כך מזמן.
      חבל שלא היו לי קסמים של ממש לגרום לכך שהסוף יהיה אחר….

      מתה על הדימוי שלך על הערבייה שמבשלת מהבטן. אני חושבת שערבים הם באמת אלו שמבשלים מהבטן מהמקום הכי פראי וטבעי. מהמקום הכי ברור. מהמקום שאוכל צריך להגיע.
      מתה על הבישולים שלך ואני מתחילה להרגיש ואין לי כל ספק שגם בגלגול הקודם שלך התעסקת במשהו שקשור לאוכל. מבטיחה לגלות לך מה כשנפגש….:)

      כמה שאני אוהבת אותך
      תודה על התגובה הכ כך מרגשת שלך

  • תמריקה (ו)

    גם את ראית את הסרטים בערבית?
    מדהים 🙂

    אני הייתי רואה אותם עם אבא שלי שהבין ערבית.
    הוא היה שוכב על ספה אחת ואני על השנייה לידו.
    היינו מפצחים גרעינים שחורים ואני הייתי הרבה פעמים נכנסת עמוק לעלילה…מתרגשת איתם וגם בוכה 🙂

    ולפעמים כשהוא היה רוצה להרגיז אותי הוא היא אומר לי: “את רואה את רקדנית הבטן הזו? איתה אני הולך להתחתן עכשיו ” 🙂 ואני הייתי נלחצת ומיד רצה לספר לאמא שלי שהיתה בחדר השני והתגלגלה מצחוק.

    ולימים כשגדלתי והייתי בנח”ל פגשתי עוד כמה חברים שהיו מכורים לסרטים האלה והיינו מחקים את המוטיב שאנחנו זכרנו שחזר על עצמו סרט סרט (בנוסף לא-דוניה שלך :-)) כשהבחור היה אומר לבחורה :”בתחיביני, ווחשטיני, גאווזיני?” ובתרגום חופשי, האם את אוהבת אותי? האם תתחתני איתי. וכו’…

    והמושג “יקומיסטית” הוא אדיר! גאוני ממש אני מאמצת אותו בשתי ידיים ואצטט אותך בעתיד.
    ואת אכן רוחנית ולא צריך בשביל זה ללכת לסדנאות וכו’….זה משהו שניכר עלייך ובך בכל תא ונים.
    וכן…את גם פיה !!! ולא רק בגלגול קודם אלא ממש כאן ועכשיו.
    וטוב שאת כותבת כדי שלא תשכחי ובעיקר כדי לשתף אותנו בקסמים ובכוכבים שלך!
    נשיקות….
    אוהבת אותך!
    מיכל

    • תמרי הגיב:

      מיכלי יקרה שלי,
      אני קוראת את מה שכתבת לי ומתגלגלת מצחוק בעצמי. ממש יכולה לתאר את מה שכתבת כאן על אבא שלך. זה כמו סצינה מסרט….ע נ ק. בטח היית כזאת חמודה שרצת להלשין לאמא לך…
      מה שכתבת על הצבא גם גרם לי לצחוק אדיר כי נזכרתי שגם אצלנו היו עושים את זה בעיקר: ווחשטיני אאווי אוווי?? בקול כזה מאנפף….הרגת אותי מצחוק.
      היתה לי חברה שהיתה מאוהבת שם בכמה שחקנים…
      זוכרת את מחמוד עבד אל עזיז? היו לו פאות לחיים כאלה ורעמה כמו אלן דלון (הערבי) תמיד הוא היה הדוקטור המתאהב…תמיד שיחק את האיש הטוב. כשהוא היה אומר אנא בחב בק….היינו נמסות….

      את יודעת שפעם כשהייתי אומרת שאני רוחנית קצת הייתי אומרת את זה קצת בשקט….כאילו לא היה לי נעים.
      אבל מודה שאם הפוסט הזה עלה ככה כמו שהוא אז ללא ספק אני אומרת את זה בקול רם שבהחלט ולגמרי יש בי גם את החלק הזה.
      איזה כיף שהכרנו….
      כל כך שמחה
      נשיקות בחזרה מיכלי

  • אני לא יודעת אם יש גלגולי נשמות. אני לא יודעת, אבל אני עושה החלטה מודעת שאני מקבלת את הרעיון. למה? כי יש לפחות 2 תרביות אדירות שמאמינות בזה. לשתיהם אני מחוברת – יהדות ובודהיזם. אבל יותר מזה, אין לי דרך להסביר איך בפעם הראשונה ששמעתי מוזיקת פלמנקו, רעד לי כל הגוף או הפעם הראשונה שהגעתי להודו והרחתי את קטורת ה- sandalwood וממש התלחלתי לבכות, כשנגעתי באבנים של הקלוסיאום, כששיחתי במימי הים האגאי ועוד ועוד דוגמאות של מקומות שהגעתי אליהם לראשונה, אבל היה לי ברור שכבר הייתי שם פעם מזמן.

    אותו דבר קורה לי גם עם אנשים. אני פוגשת מישהו חדש שמעולם לא הכרתי ואני מיד מרגישה שייכת לו, מרגישה בבית. וזה קורה מיד, כהרף עין. תוך מספר דקות, אני כבר מלאה אהבה ובטחון במרחב שלו. כך קרה לי איתך להזכירך…

    אז איך אפשר להסביר את התופעות האלה?
    נדמה לי שאת התשובה נתת לנו בפוסט הנפלא הזה.
    א-דוניה עליך יא בינתי.

    • יונית הגיב:

      זאתי כותבת שהיא לא עושה מדיטציה, כל הפוסט הזה הוא מדיטציה אחת גדולה לפי מה שהסברת לה על מהי מדיטציה. וזה מופלא.

    • תמרי הגיב:

      אהובה שלי
      מה שכתבת כאן גרם לי לצמרמורת. אני כאילו יודעת על מה את מדברת. כל כך מבינה מה הרגשת. כי גם לי זה קרה כל כך הרבה פעמים. יש בזה משהו עוצמתי. משהו שכשזה קורה לך (ככה אני הרגשתי) אתה פתאום מרגיש שאולי אני לא בסדר? או אני רק מדמיין… אולי זה דז’ה וו כזה? אולי סתם משהו רגעי.
      אבל זה ממש לא. הכי לא.
      ככה גם עם אנשים. כמו עם מקומות.
      ככה זה קרה גם לי איתך. כמו שלך קרה איתי….זה יהיה ברור שאנחנו ממשיכות שיחה מלפני כמה מאות או עשרות שנים.
      בחיבק אוואי אוואי!!

  • עפרה לרנר הגיב:

    ההכרות שלנו אין ספק קרתה בעולם הזה וטוב שכך כי אם היינו מכירות אז כבר לא היית מספרת לי מה הייתי שם (-:
    אוהבת כל כך להפליג איתך למחוזות אחרים של חלומות.. סיפורים.. דמיונות שרק את מסוגלת לתאר אותם בצורה כל כך מופלאה ולפעמים כל כך מצחיקה..
    מדהים אותי איך בכל פעם את לוקחת נושא מקיפה ונותנת לו אור בהייבט מרתק ויוצא דופן
    אהבתי במיוחד הפעם שקראת לי אותו, כמו להיכנס איתך לאגדה שלא רוצים שתיגמר לעולם..
    מחכה לפעם הבאה בקוצר רוח.. אוהבת תמיד

    • תמרי הגיב:

      יקירתי אהובתי …חברה שלי…
      תודהתודה ותודה.
      את יודעת באיזה שבוע עלה הפוסט הזה….
      את יודעת כמה משמעות יש בו עבורי וועבורך. הוא הרבה מעבר למה שהוא….בהקשר לכל כך הרבה דברים….
      בלעדייך הוא לא היה עולה. ככה כמו שהוא.
      לא אשכח לך את זה לעולם.
      כל כך נהניתי ושמחתי להקריא לך אותו לפני שהוא עלה….
      אני מבטיחה שעת סיפור לפני הפוסטים הבאים…
      באהבה….הכי גדולה.

  • נויה קומיסר הגיב:

    טוב לפחות אני לא היחידה שצפתה בסרטים הערבים של יום שישי עם סבתה. אותי הם דווקא הפחידו. השפה הלא מוכרת והנושאים שאולי לא יכולתי להכיל. ואולם דווקא הפוסט שלך החזיר אותי בשנייה לרגעים האלו של הביחד. של השיגרה הביתית. שכולם יושבים וצופים באותו מסך. הידיעה שהברורה שסבתי עבורי ומשתפת אותי בהתרגשות שלה , שחוותה במהלך הצפייה. שיתפה אותי אולי בחלומות הכמוסים שלך. אז כן..זה חלק מאותו יקום שגם אני מאמינה שאני חלק ממנו ושלכול דבר יש איזה חיבור למשהו שמעבר לי. תודה לפוסט רגיש ומעורר מחשבות וזכרונות מימים של ילדות וכמובן למחשבות על היום ובכלל לעתיד טוב שאינו ידוע ולו אנו מיייחלים.

    • תמרי הגיב:

      נויה יקרה,
      כיף כיף כיף. תראי מה כולם הגיבו כאן על הסרטים בערבית. תענוג צרוף עבורי לראות מה פסקה אחת של חיים יכולה לעורר אצל כל כך הרבה אנשים.
      ואצל כל אחד זה אחרת….מזווית אחרת….
      כתכת לי מקסים, כי נכון מעבר לסרטים עצמם שבואי נודה שהיתה בהם מוסיקה לא פשוטה…:) ולעיתים סצנות של מכות ורצח והשד יודע מה….היה בצפייה בהם חום ומשפחתיות ותמימות שהיום כבר אין.
      גם לי סבתא שלי גילתה המון סודות במהלך הסרטים….על זוגיות על אהבה על גברים…
      גרמת לי להרהר שוב בעוד כל כך הרבה דברים שעלו לי מהתגובה שלך.
      ובעיקר אני ממש אבל ממש מתגעגעת לסבתא שלי עכשיו.
      תודה רבה!!

  • רפאל הגיב:

    תמרי-תי(את יודעת מניין לקוחה הסיומת).

    כיף לגלות, שאחרי יותר ממחצית חיי ובודאי יותר ממחצית חייך, נותרה בך אותה ילדה נאיבית ומתוקה, שאינה מפסיקה לחלום.

    הטקסטים שלך מתחברים אליי (כמו ודאי אל קוראים נוספים) דרך הקרביים ומחיים אצלי חוויות, שמיטשטש בהן הגבול בין האישי לישראלי (הסרט הערבי, השמירה בצבא – קליעה בול לטבור).

    חשתי עצמי נסחף לקרוא ולגלות עוד ועוד , תוך שאני מתאים את עצמי, ללא מאמץ, לרצף האסוציאטיבי הכל כך יצירתי של אישה-ילדה, שאינה מפסיקה לרגש.

    אני שמח על שהצטרפתי לבלוג. אט אט, אשלים את החסר, ואין לי ספק, שעוד נכונו לי הפתעות…

    • תמרי הגיב:

      בשבילי אתה רפי….:)תמיד תהיה.
      יקירי ריגשת אותי כל כך. כנראה לא סתם שאלתי את המומחה לשפה הערבית איך כותבים עולם בעברית/ערבית מדוברת….

      יודעת לגמרי מאיפה הסיומת….הכינוי שלי 🙂
      זוכרת אפילו איך נראתה הבובה שלה שהבאתי לך….שבזכותה נתת לי את הכינוי הזה.
      שלא נגלה כאן מעל דפי הבלוג…נשאיר את זה ביננו 🙂

      מה שכתבת לי, יכול לכתוב רק מישהו שהכיר אותי פעם לפני כמעט מחצית מחיי….
      ואתה צודק הכי צודק. אני אישה ילדה. ותמיד אשאר כזאת. גאה בתואר הזה, כי הוא זה שגורם לי לכל כך הרבה קסמים בחיי.
      אני כל כך שמחה שנהנית לקרוא אותי. ושמעכשיו אתה כאן.
      אני בטוחה שבכל פוסט שתקרא כאן תזכר בתל אביב שלנו, במשפחה שלי שהכרת כל כך טוב וכמובן בי.
      בפוסט “מסע” יש פסקה עלינו. בטוחה שתזהה אותה מיד.
      אתה לגמרי בזכרונות שלי. הטובים.

      תמרי

      • רפאל הגיב:

        תודה רבה, מתוקה!:)
        הצצתי בבלוג על המסע, אך רק אחרי שהצטרפתי לבלוגייה שלך, הבנתי מי נגד מי(המבנה, שבו לכל פסקה יש כותר משלה לא היה נהיר לי…) וגם לא הבנתי היכן מגיבים. אני בטוח, שאין מאושרים מילדיך על שהתברכו באמא, שהיא אישה-ילדה…
        אני כבר מסוקרן לגבי הבלוג הבא ושמח שחרף אקורד הסיום הצורם והתהפוכות שעברתי מאז, עודני זכור לטובה… גם את. תמיד היית…:))

        • תמרי הגיב:

          אתה צודק, לוקח זמן להכנס לראש של איך שהפוסטים שלי בנויים…הבלוג שלי הוא בלוג מאתגר. גם במבנה וגם במה שהוא משאיר לך אחרי הקריאה.

          חלוקת הפסקאות היא העניין כאן. היא גם מקלה על הקריאה כשהפוסט ארוך אבל בעיקר נותנת טריגר לסיפור הבא ומחלקת הכל בצורה מסקרנת.

          הפסקה עלינו בפוסט מסע על הטיול שלנו במצריים אהובה עליי מאוד…והטיול הזה בכלל חרוט לי כל כך. היה טיול מקסים. אצל אמא שלי נמצאות כל התמונות ולפעמים הילדים שלי מעלעלים באלבום הזה ולא מאמינים…איך אמא היתה פעם ומי זה ה”איש” הזה שהיה איתה שם….אתה זוכר את שלומי גולדנברג שטייל איתנו עם הכיפה? מנחה כבר שנים תוכנית דת בערוץ אחד. תמיד מצחיק אותי לראות אותו.

          ילדיי איך להגיד….די מרוצים ממני….:)אין תלונות…:)

          הפוסט הבא יעסוק בנושא שמאוד פחדתי לגעת בו….יעלה בטח עוד שבוע וחצי.

          ולגבינו אתה יודע…כולנו עוברים תהפוכות. זה היה גיל אחר זמן אחר…
          מאוד שמחה שבסוף נפגשנו כאן 🙂

  • יונית הגיב:

    גם סרט ערבי וגם פיות וגם היקום. והאלה שצוחקות על דברים שאת רואה מרגישה כי הם שם, והן לא רואות. עדו ועוד דברים קסומים שמחברי ביננו וזה כיף ומופלא ונהדר.

    והכי אני אוהבת את ההנאות מה.ברים הקטנים, מהירי, מחילופי העונות, משיח של סרט ערבי, מפיות.

    כיף של פוסט, שמסביר הרבה דברים עליך, על העולם ועל הדברים הקטנים שעושים קסם

    • תמרי הגיב:

      יוניתוש,
      כשכתבתי את הפוסט הזה נזכרתי בזה שיש לך קעקוע של פייה על הרגל… מותר לגלות נכון?
      שאלתי את עצמי למה…למה עשית דווקא פיה… תמיד בקעקועים אני מסוקרנת למה אנשים עשו קעקוע זה או אחר.
      אני חושבת שוב שאין סתם. בטח לא במקרה שלך….
      אולי כשקיעקעת אותה, את הפיה, לא ידעת כמה קסמים תעשי לכל כך הרבה אנשים בהמשך חייך…
      אני יכולה להגיד לך שאת בהחלט הפיה שלי.
      באת לי בטיימינג שרק פיות יודעות מתי.
      תודה על כל מה שכתבת לי…
      שמחה שאהבת את הפוסט.

  • סיון הגיב:

    תמרי, תמרי תמרי
    את הפוסטים שלך אני תמיד קוראת פעמיים.
    בזמן שלי.
    והפעם פשוט אין לי מילים.
    את פשוט מהממת

    • תמרי הגיב:

      סיוונוש,
      תודה מתולתלת שלי.
      את תמיד כאן, יודעת מה לכתוב שכל כך מחמם לי את הלב.
      תזכירי לי להגיד לך מה היית בגלגול הקודם.
      אני לגמרי יודעת ומרגישה 🙂
      חיבוק גדול!

  • איה הגיב:

    תמרי, שמרתי לעצמי את קריאת הפוסט שלך כמו שמחכים לממתק השבועי. פיניתי זמן ושקט כי חייבת להתרכז ולחזור אחורה בזמן ולהרגיש שאני בתוך הסיפור הנפלא שלך ולהתחבר אליו לגמרי.
    כל כך נפלא ומשום מה מרגש אותי ממש עד דמעות. אז אני יושבת לי כאן ודומעת וחושבת לעצמי מה הייתי בגלגולי הקודמים ונפעמת ממש מהמילים המדוייקות האלה שלך שמעבירות לי ריח וזכרונות וזה נפלא. תודה!

    • תמרי הגיב:

      מעניין איה למה זה ריגש אותך עד דמעות? אני סקרנית….
      חשבתי שסוף סוף הצלחתי לכתוב פוסט שיעלה חיוך 🙂 תמיד בוכים מהפוסטים שלי….
      אני מקווה שזה דמעות חיוביות…..ואני הכי בעד לבכות רק שתדעי.

      מה היית בגלגול הקודם? תחשבי….
      אני גם אחשוב….יש לי איזה תחושה של משהו לגבייך…..

      תודה על התגובה המרגשת ממך!ֱ

  • לאה הגיב:

    תמרי כבשת אותי כבר מהסרט בערבית שהיה פולחן קבוע שלי ושל דודה שלי. גרנו באותו בניין היא קומה 2 אנחנו קומה 4. אחרי אמבטיה עם בת אורן. הייתי יורדת אליה ונכנסת אליה אל המיטה וביחד רואות את הסרט. וככה היינו מתחילים את השבת.
    גם הקטע של תחושות ידועות ומוכרות מחיים אחרים אני מכירה. אצלי הן התחילו להופיע בשלב מאוחר כשכבר הייתי אמא. בהזדמנות פנים מול פנים אשתף אותך.תודה על פוסט רגיש ויפיפה מחכה לזה שיבוא אחריו

    • תמרי הגיב:

      לאה, איזה כיף שגם את משתפת את זכרון הסרט בערבית.
      אני יכולה כבר לכתוב פוסט חדש על כל מה שאנשים כתבו כאן על זה. זה פשוט מחמם את הלב ומדהים.
      ממש יכולתי לדמיין את התמונה שתיארת שלך ושל דודה שלך במיטה. מריחה את הבת אורן ורואה את שתיכן.
      בת אורן!! מתה על זה עד היום ותמיד כשמגיע החורף זה קבוע אצלנו באמבטייה.
      אשמח לשמוע על תחושות מחיים אחרים זהמאוד מאוד מסקרן אותי….כפי שהבנת.
      מקווה שיצא לנו להיפגש. תבואי להגיד שלום במאסטרמיינד 🙂
      תודה על התגובה הנהדרת שלך. ממש כמו סצינה מסרט נעורים.

  • נעמי איצקוביץ הגיב:

    תמרי יקרה בשבילי כל פוסט שלך הוא סמן של פתיחות וומוכנות לגעת …בתחומים שלי קשה לגעת בהם .גם כאשר המחשבות שלי עוסקות בהן כל העת.אני אסירת תודה לך על השיעור שאת מלמדת אותי smile emoticon בפוסט הפעם נגעת בעניין הגלגולים כתלמידת הקבלה נחשפתי לתהליך בו התחברתי למי שהייתי בשני גלגולים שונים …יש משהו מנחם לדעת שהקיום שלנו לא מסתיים כאן ועכשיו .והידיעה הזאת מנחמת אותי עכשיו שאני כותבת על שורדנית נפלאה שהתמודדה עם סרטן.תודה .הפוסט הגיע בעת שהייתי זקוקה לו .

    • תמרי הגיב:

      נעמי יקרה שלי,
      אנחנו מדברות הרבה מחוץ לכאן על פתיחות וחשיפה. מה כל אחד מסוגל ומה לא.
      אני חושבת שחשיפה יכולה להיות גם נגיעה קטנה את שם.
      כי גם חשיפה כל אחד מפרש אחרת.
      אני חושבת שבפוסטים שלך יש הרבה חשיפה בלי שאת אפילו שמה לב. וזה נהדר. כי זה בא ממקום שאת לא ממש חושבת עליו. זה בא מהמקום האמיתי שלך וכמו שאת רוצה ומסוגלת להוציא את זה לאור.
      אני סקרנית לדעת מה היית בגלגולים קודמים….ואני כמוך בלי ללמוד קבלה בטוחה שהקיום שלנו לא מסתיים כאן ועכשיו.
      שמחה שקראת אותו בזמן המתאים והוא עזר לך.
      חיבוק גדול

  • מירב הגיב:

    וואו תמרי.
    קוראת את הפוסט הזה בהמשכים, כל יום עוד קצת ובהנאה רבה.
    את מדהימה, אין לי מילים.

    • תמרי הגיב:

      אכן יש אנשים שקוראים את הפוסטים שלי בהמשכים. כל אחד סיגל לעצמו את השיטה שלו עם עם הבלוג שלי.
      תודה גבישס יקרה שלי 🙂 שמחה שאהבת….

  • תמר הגיב:

    אחחחחחחח איזה קסם. מרגישה שצללתי לארץ הפיות. ראית את הסדרה דם אמיתי? אז יש שם ארץ פיות ששם הייתי עכשיו.
    קטעים עם הסרט הערבי. אבא שלי מצרי ואצלינו זה היה טקס. עומר שריף וחבריו. אין אין. את גאון בדמיון. חולה עלייך.

    • תמרי הגיב:

      תמרולה לא ראיתי את הסדרה דם אמיתי….אבל אסתכל אם את ממליצה….
      למרות שמאז הבלוג את יודעת…. טלוויזיה נהייתה אצלי ממש מותרות…:)

      ידעתי שאבא שלך יהיה מוזכר כאן בקשר לסרט בערבית….אחרי שסיפרת לי שהוא מצרי.מחכה ו שתספרי לי מה הוא גם מבשל…..
      את מצטרפת כאן לרשימה ארוכההההה של כאלה שזכרו את הז’אנר הזה בדרך זו או אחרת.
      פלא שנולדת אז בכלל 🙂 כי את קטנהההה
      חולה עלייך בחזרה. תודה מותק שלי!

  • שתינו מביטות בו במולדו וכשהוא מלא ועגול בהתפעלות אין סופית.
    גם אני מרגישה הרבה פעמים שכבר הייתי פה ושם בדמות אחרת. מרגישה גלגולים אחרים שלי ושל אחרים… הפוסט שלך כל כך מדבר אותי שזה מדהים.
    תודה שאת פה ולצידי בדרך שלנו.
    אוהבת אותך

  • תמרי, נכנסה רק חצי מהתגובה שלי משום מה….
    כותבת שוב,
    מרגישה כאילו את כותבת אותי, וכמה שאנחנו דומות….
    גם אני “יקומיסטית” אך מעולם ולעולם לא אלך לכנס בעניין, גמאני מחוברת לגרמי השמיים באופן משונה….
    כשהייתי בתיכון לקחו אותנו לחיפה שם הסבירו לנו על הכוכבים וגרמי השמיים בכלל ואני הייתי בעננים ורציתי מאותו הרגע להיות אסטרונאוטית או לפחות אסטרונומית….
    המילה הראשונה של שחר בתי לפני גיל שנה היתה ירח. עד היום היא מתפעלת ממנו. היינו מטיילות בלילות עם העגלה והיא היתה מביטה בו, מצביעה עליו ואומרת “אחחחחחח” מאז היא מכורה לו וגמאני 🙂
    גם אני מרגישה לא פעם שהייתי פה ושם במקומות ואירועים מסויימים בדמות אחרת ומרגישה לעיתים גלגולים שונים שלי ושל אחרים…. הפוסט שלך כל כך מדבר אותי שזה מדהים.
    תודה שאת פה ולצידי בדרך שלנו ביקום הזה…..
    אוהבת אותך

  • Lian הגיב:

    איזה יופי תמרי. נראה לי שאת עדיין פיה:)
    גם אני ” יקומיסטית”. התחברתי מאוד לפוסט הזה. גם אני לא רוחנית במובן המקובל של המילה. אבל מבינה ומאמינה שהכל מחובר וקורה עם סיבה. מאמינה מאוד שיש הרבה מעבר לעולם הפיזי שאנחנו חשים.

    • תמרי הגיב:

      אני פיה ליען, גם פיה…:) מכל מיני סוגים…מרגישה כזו לפעמים, אבל גם עוד כל כך הרבה דברים…
      ללא ספק אני מחוברת אליהן…לנורדים, לאיילים, ליערות….לפיות, לפאונים..
      אי שם כנראה הייתי וחייתי בארצות קרות ומושלגות של אגדות.
      מאמינה כמוך שכלום לא קורה סתם, וברור לי שיש הרבה מעבר לאינסוף….אין לי ספק בכלל!
      תודה שקראת, תודה שכתבת….כיף לי תמיד שאת צצה כאן!!

  • Karen B הגיב:

    תמרי,
    כמה כיף שסוף סוף נפגשנו בתזמון הנכון והמדוייק. איך האיילים ידעו לקשר בינינו, כמו שרק איילים יודעים למתוח קו בין פיה לפיה. אני מרגישה כבוד כל כך גדול שהפוסט הזה מוקדש לי (פיות, יקום וירח, זה כל כך מדוייק וכל מי שמכיר אותי, לא יחשוב אחרת). את מופלאה, מלאת עוצמה, השראה, אמיתית וכנה. ברור לי שאנחנו ממשיכות שיחה שהחלה לפני מאות שנים ותמשיך עוד מאות בשנים. יש קשרים שאתה מרגיש שמעולם לא התחילו ולעולם לא ייסתיימו. תודה לך יקרה.

    • תמרי הגיב:

      למתוח קו בין פיה לפיה. איזה משפט יפה קרן….
      סקרנית לשמוע על הירח והייקום שלך, רק התחלנו את המסע שלנו אני ואת ואני בטוחה שזה יגיע מאוד בקרוב – ההמשך.
      שמחה כל כך שנפגשנו ותמיד אמרתי שאיילים הם לא סתם חיה עם קרניים…יש להם סגולות ויכולות של אגדות וקסמים….
      תודה על המילים החמות ! חיממת לי את הלב כשבחוץ כל כך קרררר 🙂

  • נתלי תמיר הגיב:

    תמרי ציפור היקום שלי, מאיפה הבאת את הפוסט המדהים הזה.
    כמה אני שמחה עכשיו עוד יותר שאת וצביה תכירו. נראה לי שבהחלט בגלגול הקודם הייתן ביחד…
    כאילו דיברת אותה- והיא דיברה אותך, התחברו לי עכשיו כל כך הרבה נקודות משיקות, שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. הרגישות שלך למה שסביבך, היא מעין טרמוסטת שיושב לך בלב, ומפעיל את כל חושייך לקורה בסביבתך וביקום. הרגישות הגבוהה הזאת גם לפעמים מתישה, כי כמה ציפור כה עדינה יכולה להכיל, לראות, לשמוע, לגעת ולהבין. היא נדירה וכה יפה, מעוררת השראה אין סופית, ואין שמחה ממני שהיקום הביא אותי להכיר אותך. את עולם ומלואו – ומחכה כל פעם לעוד ועוד.

    • תמרי הגיב:

      גבוהת לב שלי,
      לא פשוט מסתבר להיות ציפור בייקום הזה, אבל כמו שהפוסט הזה מספר, זו מתת אל כזאת שאין לי מושג מאיפה ולמה היא הגיעה דווקא אליי.
      כשהייתי קטנה אני זוכרת את עצמי יושבת ואומרת משהו כמו : אני יודעת שיש בי משהו אחר משאר הילדים אבל אני לא יודעת מה זה הדבר הזה וזה היה מאוד מתסכל אותי, חוסר ההבנה מה זה…היום אני כבר מבינה אבל עדיין לא עד הסוף וטוב שכך…זה משאיר בי סקרנות לבאות.
      הסנסורים שלי רגישים לכל דבר. לפעמים רגישים מדי וכמו שכתבת, לפעמים זה גם מתיש, אבל זה משהו שהוא חזק ממני….מנסה לשפר את מעוף הציפור שלי 🙂
      שמחה שהכרנו כך בין הכפר לעיר בין המטאטים לשרביטי הפלא ומחכה כבר לפגוש את צביההה.
      בטוחה ששלושתנו בילינו איפשהו בגלגול הקודם….מברר איפה. וזה יגיע גם!

  • צביה מניס הגיב:

    תמרי מקסימה, את יציר-קסם של היקום הזה <3 פוסט מדהים מדהים. כאילו כתבת אותו מתוכי והראית לי את הצד המואר של כל הזכרונות האלה, אחד לאחד. בצד שלי, תמרי, כל מה שכתבת הם סודות שהוצאת לאור. "אמא תראי, פיית יום ההולדת היתה כאן" היה סוד נוראי, יחד עם הדרקון שלי ועוד חברים אמיתיים, שמלווים אותי עד היום. הם למדו להצטופף ולהרגיש טוב במרחביו של הלב שלי, בלי לצאת החוצה. למדו להכיל את הכיווצים של הלב שלי כששמענו ביחד את הפחד של האחרים "תפסיקי לחלום". והירח, תמרי, הלבנה. אמא. הזיכרון של עזיבתי אותה, כנקודה האחרונה לפני הירידה לכאן, הוא פרידה מאמא אוהבת, מכילה, מחבקת. פרידה שהיא הבעת אמון באמא הזו, אמא של זמן נשמה ששלחה אותי לאמא של זמן אדמה. כל הילדות שלי כתבתי לה, דיברתי אליה, היא מלווה אותי מאז ומעולם ועד היום. תמיד שולחת לי סימנים ודרישות שלום. בילדותי, שלחה לי את הים, את הגאות והשפל שבתוכי, את הטבע, עם החיים שבו, שלחה לי נשים בחיי, שלחה לי את הילדים שלי, שלחה לי בבדידותי את חכמי חלם, שניסו בכל כוחם לקנות אותה ובכך הביאו אותה במיוחד בשבילי.. והעלית לי באוב גם את טקס יום שישי בערב. הדלקת נרות עצבנית, הכל לחוץ, כדי שמי שצריך, לא יאחר, חלילה, לפגישה עם אלוהים (מעולם לא הבנתי את זה. אלוהים תמיד אצלי בחדר. רק אצלי?) ואז רגיעה. מקלחת. שיער רטוב. הדלת ננעלת ורק אז אפשר להדליק טלויזיה.(רחמנא ליצלן, בשבת????) רק עכשיו אפשר להתחיל לראות סרט ערבי, בקול חלש חלש.. א-דוניא, אנא בחיבאק, זוכרת שהיו גם צעקות ומריטות שיער? אצלנו הכל היה כמעט סרט אילם…ולא צוחקים ולא מדברים, לא זזים ! כי חייבים לשמוע את הפסיעה החרישית, כשיגיע למסדרון בסוף המדרגות… ואז הקפיצה הזו של הלב ! מעולם, מעולם לא זכיתי לראות סרט ערבי עד הסוף… והידיעות והחזיונות שחוזרים ב"וויש" מול העיניים ונשמות וסיפורים שמגלים את עצמם, כמו סרט, חלק מהמציאות. למדתי לשתוק. לראות ולא לומר מילה. כי הלב, הלב שלי כבר לא עמד בכאב… ריגשת אותי תמרי יקרה. עצב ושמחה עולים פה ביחד, כמו מזרקות. פעם זה, פעם זו, פעם ביחד…חיבקתי את הילדה הבודדה שבי, שוב, בזכותך, הבוקר. תודה.

  • תמרי הגיב:

    צביה נשמה יקרה אחת…
    לקח לי לי יומיים לקרוא את זה שוב ושוב ושוב וכל פעם מחדש נעתקו מילותיי (וזה די נדיר אצלי)והתרגשתי ודמעתי וחייכתי ונזכרתי….
    את כולך אש וקשת בענן ופיה טובת לב וילדה מיוחדת במינה ואמא ואישה ורגישה וחזקה כל כך. כמה עוצמות יש בך…כל החומרים מהם עשויי קסם, מהם עשויים החיים גם של כאן וגם של שם…
    בקרוב חיבוק חזק….מחכה לזה מאוד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.